האלוף במיל' עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי ומי שנחשב לפני הבחירות למועמד מפלגת העבודה לכהונת שר הביטחון, מנמק את התנגדותו לתגובה ישראלית חריפה לכל ירי שמגיע מרצועת עזה.
לדברי ידלין, המובאים במאמר שפרסם בימים האחרונים על ידי המכון בראשו הוא עומד, הירי בדרום מגיע לא פעם מגורם שלישי המבקש לייצר עימות בין ישראל לחמאס, בשעה שעימות כזה וירי כזה אינו אינטרס של חמאס, כמו גם הירי בצפון שאינו אינטרס של חיזבאללה.
"לשתי החזיתות מאפיינים דומים. בשתיהן ניצב צה"ל מול ארגוני טרור אשר התמסדו וקיבלו מאפיינים מדינתיים. בשתי החזיתות, האויב אינו מעוניין בעת הזו בלחימה עם ישראל. מול חזבאללה וגם מול חמאס הושגה הרתעה חזקה בסבבי הלחימה הקודמים – ב"מלחמת לבנון השנייה" וב"צוק איתן". הרתעה זו הושגה עקב המחיר הכבד ששילמו שני הארגונים והאוכלוסיות שעליהן הם נשענים", כותב ידלין.
מוסיף ידלין ומתאר את האינטרסים העכשוויים של חמאס: "חמאס עסוק בנושאי פנים – שיקום עזה לאחר סבב הלחימה הקודם והתעצמות צבאית. כן סובל הארגון, כמו ארגון פת"ח בגדה המערבית, מכרסום ניכר בלגיטימציה הציבורית, והוא יעד לביקורת ציבורית חריפה בגין עוצמת הנזק שנגרם לאוכלוסייה במהלך העימות האחרון עם ישראל ועל הישגיו הדלים במערכה זו. בזירה המדינית, חמאס מצוי בעימות עם מצרים, וזאת על שום קרבתו ל'אחים המוסלמים', שבהם רואה משטר אל-סיסי אויב ואיום קיומי. מצרים הצליחה לפגוע קשות במערכת מנהרות ההברחה מחצי-האי סיני לרצועה, ופגיעה זו, לצד הפגיעה בהברחות לרצועה עקב התרחקות סודן מהקשר עם איראן, מקשה על חמאס לשחזר את ועצמתו הצבאית כפי שהייתה ערב מבצע "צוק איתן". המדינות התומכות בחמאס, ובראשן טורקיה וקטר, אינן מהוות משענת מבצעית או מדינית חזקה דיה, והן אינן צפויות לגבות אותו במקרה של סבב לחימה נוסף".
לטעמו "על הקברניטים לגלות רגישות לשקט השברירי בזירת הדרום. על ישראל לשקול את מדיניות התגובה האוטומטית לכל ירי מהרצועה. מעורבות גורם שלישי, בדמות ארגונים סלפיים המעוניין לעמת את ישראל עם חמאס, היא גורם בעייתי שיש לגבש דרכים להתמודד אתו. נכון לתקוף בעדיפות את הארגונים האחראים להפרתה של הפסקת האש, אם דרך זו אפשרית מודיעינית ומבצעית, הגם שאין לפתור את חמאס מאחריותו למתרחש. וכל זאת, בידיעה שפגיעה ברכיבי כוח היקרים לחמאס או פגיעה משמעותית בנפש ברצועה תוביל לשינוי בהתנהלות הארגון ולעימות".
בהמשך מאמרו מציג האלוף במיל' ידלין עשר המלצות לדרג המדיני ביטחוני בטרם מתבצעת תגובה ישראלית לירי הן בדרום והן בצפון. זאת תוך שהוא מגדיר את מדיניות "כל תקיפה תיענה בתגובה" כ"מכאנית מדי".
ההמלצות אותן מונה ידלין הן:
"לפני כניסה לעימות צבאי בדרום ובצפון כאחד, על הדרג המדיני וצה"ל ללמוד ולברר היטב את הסוגיות האסטרטגיות והטקטיות הבאות:
1. מה התכלית האסטרטגית שישראל רוצה להשיג? ומה המשמעויות של כל חלופה.
2. מה המנוף המרכזי לשם השגת היעד? ישיר או עקיף? האם יכלול תקיפת תשתיות תומכות במאמץ
הלחימה של היריב?
3. כיצד מקצרים את המערכה ומהם מנגנוני הסיום שלה?
4. כיצד תתנהל המערכה המדינית ברמה הבינלאומית והאזורית? ובמסגרת זו: האם יתערבו במערכה שחקנים בינלאומיים ואזוריים (באיומים, סנקציות או אף בהתערבות צבאית)? מתי ידרשו שחקנים בינלאומיים ואזוריים הפסקה של המערכה? מתי ואיך יתנהל המשא ומתן על החלטת מועצת הביטחון בעניין, אם תהיה? כיצד מנצלים שחקנים בינלאומיים ואזוריים לשם קיצור המערכה והשגת יעדיה?
5. מהו העיתוי הנכון למערכה? האם ניתן לבצע "מכה מקדימה" או לפחות ליצור הפתעות טקטיות, שיביאו להישגים משמעותיים בפתיחתה?
6. מה איכות ורמת המודיעין של ישראל על אודות היכולות והכוונות של האויב? ובמסגרת זו: מה שונה עתה מהמערכה הקודמת? היכן וכיצד תופתע ישראל? באילו נושאים אפשר שההערכות משקפות קונספציה מודיעינית, מבצעית או מדינית מוטעית?
7. האם המערכה תכלול תמרון קרקעי, ואם כן, מה תהיה תכליתו? מהם העיתוי והעומק ההולמים? האם תפנה ישראל לכיבוש השטח או לשהייה זמנית בו?
8. כיצד ישראל תפעל לסיכול ממוקד של בכירים בארגונים אלו? מה היכולות הנדרשות לשם כך ומה תהיה ההשפעה של פעולות אלו?
9. כיצד תתכונן הזירה האזרחית הישראלית לקראת המערכה? האם וכיצד ניתן לנהל את ציפיות הציבור? מהי עמידות העורף?
10. מהו הסיכון שתיפתח במקביל חזית שניה, וכיצד נערכים לקראת אפשרות זו? ".