התחלה שקטה

רבותיי, תם הטקס. בעצם, רגע, הוא מתחיל מבראשית. זהו, תמו החגים, הסעודות, התפילות האינטנסיביות. ישתבח שמו לעד.

מבחינתי זה התחיל בשבת האחרונה של חודש אלול. מהרגע שנכנסתי לבית הכנסת, נפתחו שערי הדמעות שלי, ולא נסגרו (עד למועד סגירת הגיליון). עמדתי בקבלת שבת, שרתי "לכה דודי", ודמעות נזלו על כולי. לא האמנתי שקיבלתי מהשם יתברך את המתנה העצומה הזאת, שזכיתי לשמור שבתות של שנה שלמה, 52 שבתות. נס גדול עשה לי אלוקיי.

משם הדרך לטישו לאורך חודש תשרי הייתה קצרה. בכיתי כל ראש השנה. איך שפתחתי את מחזור התפילה, כאב הראש במצח, זה שמגיע אחרי יותר מדי בכי, כבר פעם אוטומטית בחוזקה בין רקותיי, כאילו חזה לאן אנחנו הולכים. השנה, בפעם הראשונה הרגשתי שאני ממש מתחננת על חיי. על חיי בעלי, ילדיי, אמי, אחותי, אהוביי. התחננתי כל עוד יכולתי. התחננתי כשכבר חשבתי שנגמרו הדמעות. בסעודת החג הקדשנו את האמנים של הסימנים לרפואת חולים, למתאווים לזיווג, להצלחת הילדים בלימודי התורה שלהם ועוד. בכיפור שוב הרגשתי כגרגיר אבק שמבקש שפע מהכול יכול. וסוכות לא נתן אוויר לנשימה. בין החג, לשבת, לשמחות בית השואבה, להילולה של רבי נחמן, תפילות לפיתקא טבא, שמחת תורה...

בכלל, החודש הזה, מהחלק הרוחני ועד לפרט הגשמי האחרון, היה אינטנסיבי בכל צורה ודרך. מהתפילות ועד לכמות הקילוגרמים האין סופית של בצק, חלות ועוגות. ממספר הכביסות הבלתי נתפס וניקיונות המטבח ועד לרגעי ההתחברות המפנקים עם השם בהדלקות הנרות והפרשות החלה. אכלתי הכול והמון, פגשתי את כולם, התפללתי עד קצה הבכי. די, עכשיו אני רוצה שקט.

אבל לא. אין פוס. מתחילים מהתחלה. מבראשית ברא. העולם מתחדש דרך הפרשה המופלאה, מלאת דיבור הבורא. ואיתם מתחדשים גם אנחנו. בפרשה אנחנו מגלים את כוח הדיבור. כוח הדיבור אוחז באין סוף יכולות. כוח דיבור הבורא יוצר, בורא ומפריד. הדיבור מסוגל לברוא שפע בלתי נתפס, מססגוניות הכנפיים העדינה של הפרפר ועד ללוע העוצמתי של הר הגעש. כמה יש לנו ללמוד מזה. מהכוח, מהעוצמה והאחריות הטמונים בחובו. ואמנם, אנחנו לא יכולים לברוא מאורות גדולים וקטנים, פרחים או חיות, אבל אושר וטוב על ידי מילים מרפאות אנחנו יכולים להפיץ החוצה לעולם. הדיבור הפרטי שלנו, הקטן, מסוגל להגדיל, לשפר, להעצים, לחבר. כמה הוא חשוב הדיבור שלנו. הטוב שבתוכו יכול לשבר גזירות, להביא לישועות. ולצערנו, גם את ההפך. במילה אחת אנחנו יכולים להשמיד. ואנחנו צריכים לבחור בכל רגע האם לברוא כי טוב מאוד, או חס ושלום ההפך.

בפרשה הזאת אנחנו מגלים את החשיבות שבדבקות הזוגיות. שמצד אחד יש בנו את הפוטנציאל להיות "לבשר אחד", זוג כאדם השלם. פשיטא שסגולה לשלמות הזוגיות קשורה גם היא בכוח הדיבור, במילה הטובה והנכונה רגע אחד, ועצירת הדיבור ברגע השני. ומצד שני, אנחנו לומדים שכשאנחנו מופרדים, אנחנו עלולים להמית אסון, שבמקרה הזה נמשך לדורות קדימה. בפרשה אנחנו לומדים מה זה להיות יהודי. להיות בענווה, להיות תמימים עם השם אלוקינו, בלי להוסיף חוכמות וחומרות. בלי להוסיף את "התוספת שתופסת: על דעתנו. זה לא הופך אותנו לצדיקי הדור.

אבל הדבר הכי מדהים שאנחנו לומדים זה ויהי אור. איך בהחלטה של רגע, בשלמות מחשבתית, באמונה פשוטה אנחנו יכולים להתחיל מחדש, לצאת מהחושך, לגרש אותו, עם האור. רק דרוש מפץ גדול של מחשבה מחוברת לנשמה. והאור יעשה את מה שהוא טוב בו.

כוחו של השקט

כרגע אין לי את כוח ההתחדשות הזה של פרשת בראשית. אולי בגלל זה השם שלח את מרחשוון. חודש שקט, כה חסר ריגושים, עד שנוסף לשמו טעם מרירות.

אבל איך לא נופלים לשקט המר-חשווני, ולוקחים את אינטנסיביות החיבור של תשרי וממשיכים אותה לשאר ימות השנה? איך לוקחים את החיבור הצמוד שהיה לנו לבורא עולם באלול, בסליחות, בתשרי, בסוכה, וממשיכים אותו בחודש מר ושקט, והלאה?

ובכלל, איך משנסים מותניים ומתחילים לגרש מחדש את החושך, כשכל מה שרוצים זה להתכרבל מתחת לפוך? אני מרגישה שקשה היה לי להרגיש פירור אבק שכלום לא בשליטתי. התפילות העמידו אותי במקומי, ופייר, הקטנות לא תמיד נעימה. כרגע אני מרגישה כלפי התפילה כמו אלו שרוצים לשמור דיסטנס מהמשפחה המורחבת, אחרי חודש של סעודות משפחתיות בלתי נגמרות. אז איך אני מעירה את הרצון הפנימי להתחבר שוב? איך מצליחים, שוב, להתפלל מנקודת האמת, מהלב, מהנשמה, כשמרגישים עייפות רגשית בגלל ריבוי קשר? ואיך אני לוקחת את השקט של מרחשוון כדי לעשות חשבון נפש ולהיזכר שאני בכלל רוצה לעבוד את השם לא מפחד או יראה, אלא מאהבה?

אין לי תשובות. יש לי שנה שלמה לגלות אותן. אבל אולי תפילה קטנה תעזור: השם, זה שהכול נהיה בדברו, תן לי להגיד ויהי אור. בתוך עצמי. אבייש את החושך, את הרצון לשמור מרחק ממך, מהתפילות. רק תאמר. ויהי אור בקרבי.

סלט גריסים מנקה

כמו שחברה אמרה לי השבוע: אני לא מסוגלת לפתוח יותר את הפריזר, להוציא גוש של חיה מתה ולבשל אותו. מצחיק ומדויק, וקצת עצוב.

אז הנה מתכון לסלט גריסים שמטרתו ניקוי שאריות מזון מדרכי העיכול.

החומרים הדרושים:

1 כוס גריסים שטופים היטב

1/2 כוס עלי קייל פרוסים לרצועות דקיקות

3 גבעולי סלרי קצוצים, פלוס העלים

2 גבעולי בצל ירוק קצוץ

1/2 כוס חמוציות

1/2 כוס אגוזי מלך קלויים מעט וקצוצים גס

מיץ סחוט מלימון

1/2 כפית מלח

מעט שמן זית

אופן ההכנה:

מבשלים את הגריסים ב‑3 כוסות מים על אש קטנה כ‑50 דקות. הם צריכים להיות רכים, אבל לא מעוכים. רצוי לבדוק את הגריסים במהלך הבישול, אם הם עדיין קשים בפנים אפשר להוסיף מעט מים רותחים.

מתבלים את הגריסים בלימון ומלח כשהם חמים. הם יספגו את הטעמים לעומק.

מערבבים את שאר הרכיבים ומזלפים את השמן מלמעלה.

מאוד טעים לאכול כשהגריסים חמימים.

ayakremerman@gmail.com