חבל שכל המדינות החברות לא הצביעו בעד ההחלטה המגוחכת. אונסק"ו
חבל שכל המדינות החברות לא הצביעו בעד ההחלטה המגוחכת. אונסק"וצילום: רויטרס

לפחות על דבר אחד ישנה הסכמה יהודית-ישראלית מקיר לקיר: ההחלטה של אונסק"ו, המתכחשת לקשר בין העם היהודי להר הבית ולכותל, היא שערורייתית ובלתי נסבלת. כן-נתניהו-לא-נתניהו, כמעט איש מיהודי הארץ אינו תומך בהחלטה הנלעגת של הארגון הנלעג המשתייך לאו"ם הנלעג גם הוא.

ודווקא משום כך קשה להבין את הניסיון הדיפלומטי לשנות את ההחלטה או להזיז את עמדות המדינות שתמכו בה. סליחה, לשם מה? מה אכפת לי אם איטליה או מקסיקו תומכות בהחלטת אונסק"ו או מתנגדות לה? אדרבה, שיצביעו בעדה פה אחד, שיביאו את עצמם ואת ארגונם האנטישמי אד אבסורדום. למי בכלל אכפת מלבד יועצי התדמית של נתניהו? תפסיקו ליילל ולהתחנן, המאמץ הדיפלומטי הזה משפיל ומעליב את העם היהודי הרבה יותר מכל החלטה הזויה שמתקבלת במוסדות האו"ם, והוא מעניק חשיבות יתר לארגון בינלאומי חסר שיניים שמביך בעיקר את עצמו.

קול הקוליות

אז מתי הבנתי שאני מזדקן? ובכן, במהלך החגים היו לא מעט סימנים לכך. למשל במהלך יום הכיפורים, בעת שפנטזתי על הסעודה שאחרי, ופעם אחר פעם צפה ועלתה לנגד עיניי המילה רקיק. או בחג הסוכות, כשניסיתי לעלות לדירתי שבקומה הרביעית אבל שפכתי לאגר כבר בקומה השנייה. מה שהטריד אותי במיוחד הוא שזה קרה במעלית שבת. אבל השיא היה במהלך ריקודי שמחת תורה, כשניסיתי להרכיב את בני על הכתפיים ותוך שניות ספורות הבנתי שאין לי באמת כתפיים. מצטער, בני, העור והעצמות הבולטות הטעו גם אותי.

והיה גם הקטע ההוא עם מצעדי הפזמונים השנתיים. אף שהעשור החמישי לחיי קרוב יותר לסיומו מאשר לתחילתו, אני עדיין מקפיד להתעדכן במוזיקה העכשווית כאחד השמנדריקים הצעירים. אלא שרפרוף מהיר בצמרת המצעד העברי חשף בפניי את האמת הפשוטה והכואבת: הדור הבא ואני כבר לא. הפופ של שנות השמונים, שפינה את מקומו לרוק של שנות התשעים, התחלף שוב ושוב עד שהגיע הבא-לה-לרקוד של ימינו. רק הטעם המוזיקלי שלי נותר עדיין שם, בימים ההם.

למען הסר ספק: זה אינו כתב אישום נגד המוזיקה הפופולרית. אין לי דבר וחצי דבר נגד שירי הראפ והרגאיי שממלאים את צמרות המצעדים, צבועים בגוון מזרחי ומפוצצים באנרגיות ובקוליות של צעירים מודעים לעצמם. הכול בסדר, הם יכולים לסלסל ולהישרט ולערוך מסיבות בחיפה לשמחתם של מעריציהם. לפעמים זה יוצא אפילו נחמד, ולמצער ראוי להערכה על ההשקעה והביצוע המדויק. לי הסגנון הזה לא עושה כלום, אבל זאת זכותי וזאת זכותם.

ובכל זאת יש כאן משהו משונה: זמרים ישראלים צעירים מגיעים לצמרת המצעד העברי עם שירי ה"יואו יואו" ותנועות הידיים מצד לצד, משל הגיעו לבגרותם המוקדמת בשכונת פשע בברונקס. ואילו דווקא במצעדים הלועזיים השנתיים, במקום שבו אמור לככב הראפ המקורי, אנחנו מוצאים יותר צלילי רוק עתירי נשמה מפי זמרות כמו אדל, סיה ואלי גולדינג היהודייה. האם מאזיני המצעד הבינלאומי מבוגרים יותר? רגועים יותר? ואולי אשכנזים יותר? לא משנה. זה המצב ועם זה אנחנו צריכים לחיות. וכל עוד הסטטיקים והאליעדים מותירים שיירי קהל וזמן אוויר גם לעידן עמדי ולעידן רייכל, אפשר לחיות בשלום גם עם עידן העליצות הנוכחי. מה עוד ש – אתם יודעים – אין לנו זכות בכלל להתלונן.

על החיים ועל המוות

מתי עוד הבנתי שאני מזדקן? כשצפיתי בחדווה בשתי סדרות דוקומנטריות שעוסקות במוות ובמחלות סופניות. כן, כל אחד והדרך שלו להתמודד. שתי הסדרות שודרו, ובוודאי עוד ישודרו, בערוץ יס דוקו. 'מוות: סדרה על החיים' היא הפקה נורבגית דוברת אנגלית שסוקרת את נושא המוות מזוויות שונות. כל פרק בסדרה עוסק בהיבט אחר של המוות, כמו תפיסתו בפילוסופיה ובתרבות או השלכותיו הכלכליות. ניכר כאן מאמץ של יוצרי הסדרה להביא אל המסך יצירה קלה לעיכול, אפילו הומוריסטית ככל שיצירה סקנדינבית יכולה להיות. לעתים זה מצליח, בעיקר בזכות הופעתם החיננית של אלמן נורבגי צעיר ובתו בת השמונה שמלווים את פרקי הסדרה, אבל לעתים התוצאה הסופית מעט מייגעת ולא מספיק מעמיקה.

יצירה טובה ומרתקת יותר, בעצם צפיית חובה של ממש, היא 'סרטן: קיסר המחלות', סדרה המבוססת על ספרו של האונקולוג וחוקר הסרטן סידהרתא מוחרג'י שגם מופיע בה כמרואיין. הסדרה מגוללת את תולדות המחלה הוותיקה והמאבק המתמשך בה לאורך הדורות. היא סוקרת את פריצות הדרך בהתפתחות המדעית, אך מתארת גם את הכישלונות ונותרת מפוכחת בכל הקשור בעתיד הסרטן. בשורה התחתונה, אנחנו אולי יודעים היום הרבה יותר על המחלה, אבל גם יודעים הרבה יותר עד כמה היא מורכבת וקשה לפתרון.

נקודת המבט של הסדרה היא מדעית-רפואית, בדגש על רפואה קונבנציונלית ולא על שיטות טבעיות אופנתיות למיניהן. היא מעלה שאלות אתיות על שיטות ריפוי ועל ניסויים בחולים, אבל יש בה אמון מוחלט בטוהר כוונותיהם ומעשיהם של הרופאים והמדענים, גם כשהם טועים ונכשלים ואפילו כשהם פוגעים בגוף במקום לרפאו. במובן הזה, הסדרה מהווה אנטיתזה לסרט העלילתי 'מועדון הלקוחות של דאלאס', סרט שעוסק במאבק של חולה איידס להפיץ תרופה למחלה הקשה במסלול עוקף חוקים ומערכת רפואית. אה כן, גם בסרט הזה צפיתי לאחרונה. לא יודע בקשר לגוף שלי, אבל די ברור שאני קצת חולה בראש.