עד 'כאן'

ההצעה לסגור את תאגיד השידור החדש 'כאן' תפגע לא רק בעובדים, אלא גם באמינות הממשלה.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ה בתשרי תשע"ז

עד 'כאן'               -ערוץ 7
אי הוודאות המרחפת מעל לראשי העובדים היא עוול. תאגיד 'כאן' בעבודה
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

1

יוזמה בעייתית

יוזמתו של יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן, שזוכה על פי כל הדיווחים לאהדה וגיבוי מלאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לסגירת תאגיד השידור הציבורי 'כאן' היא הצעה בעייתית מאוד.

אם היה מדובר רק בהצעה לסגירתו של התאגיד, במקביל לסגירתה של רשות השידור הישנה, היה בהחלט מקום לדון בה. למדינת ישראל נחוץ דיון ציבורי פתוח בשאלת הצורך בשידור ציבורי. כותב שורות אלו לא בטוח בכלל שיש צורך בשידור ציבורי במדינה דמוקרטית. במדינה כזו הרי השידור הציבורי אינו יכול להיות שופרו של השלטון; ומנגד אין כל ראיה לכך ששידור ציבורי מייצר עיתונות איכותית יותר ומעמיקה יותר משידור מסחרי. אבל כאמור, מאחר שהאופציה של הותרת מדינת ישראל בלי שידור ציבורי כלל לא עומדת כרגע על הפרק, אין באמת סיבה להרחיב עליה את הדיון.

לכן צריך לומר בקול ברור: סגירת התאגיד החדש והחייאת רשות השידור הקיימת הן מהלך בעייתי ומעוות. נתחיל מהאמינות. המציאות שבה הכנסת מחליטה, מחוקקת, מוציאה לדרך מהלך משנה מציאות, ואז סמוך לדקה ה‑90 נסוגה מכל המהלך, היא בעייתית מאוד. למדינת ישראל גם כך אין תדמית טובה במיוחד בתחום של יציבות במדיניות ממשלתית. סגירת התאגיד רק תחמיר את המצב. נעבור לעובדים: גם לעובדי הרשות וגם לעובדי התאגיד יש את הזכות לדעת מה יהיה עתידם. מה שנעשה לעובדי הרשות בכל המהלך הזה של סגירת הרשות והקמת התאגיד הוא איום ונורא. לעשות את אותו הדבר לעובדי התאגיד זה להוסיף חטא על פשע.

ופרט לכל אלו צריך גם לומר את האמת: לא לחינם הוחלט לסגור את רשות השידור. הבעיות שאפיינו את הרשות לא נעלמו מאליהן. בעיות הניהול הקשות לאורך השנים, ההטיה הפוליטית הלא מוסתרת והפקעת המשאבים הציבוריים לטובת עמדות שאינן מייצגות את מרבית הציבור הישראלי הם חלק מה‑DNA של הרשות. נכון, בשנים האחרונות ממש, כשהחרב כבר הונפה מעל ראשה של הרשות, נעשו כמה צעדים בכיוון הנכון, גם ניהולית וגם מקצועית-עיתונאית. אבל הצעדים הללו אינם צעדים משני מציאות.

אז נכון, ראש הממשלה כנראה לא מרוצה ממה שקורה בתאגיד. האמת היא שהוא יכול להאשים בזה רק את עצמו. אם הוא רוצה לתקן את המצב, פתוחה בפניו הדרך לשנות את חוק התאגיד. הרוב שיוכל לסגור את התאגיד בוודאי יוכל לשנות את החוק שמכוחו הוא פועל. כל פתרון אחר יפגע קשות באמינות הממשלה ובתקשורת הישראלית.

2

הבית והחובות

דו"ח מבקר המדינה על התנהלותן התקציבית של המפלגות חשף בעיות רבות. הדו"ח הוא ארוך ומפורט, וחושף לא רק את בעיות ההתנהלות של המפלגות. בין היתר עולים ממנו קשיים בהבנת הנקרא של המבקר, שלא הצליח, כך מתברר, להבחין בעובדה שארגון V15 פעל לניצחון המחנה הציוני בבחירות ולבחירת יצחק הרצוג לראשות הממשלה. אבל תרשו לי להניח את כל הדברים הללו בצד ולהתמקד בטבלה אחת: טבלת חובותיהן הכוללים של המפלגות.

בראש הטבלה המספרית מככבת אמנם מפלגת הליכוד, עם חובות של כ‑32.5 מיליון שקלים, אולם מיד אחריה ניצבת מפלגת הבית היהודי עם 31.5 מיליון. המפלגה הבאה בתור בטבלת החובות שיש לה סיעה פעילה בכנסת (להבדיל מקדימה עתירת החובות שאיננה מיוצגת בכנסת הנוכחית) היא ש"ס, שחובותיה עומדים על 9.4 מיליון שקלים.

כדי להבין עד כמה מדאיג מצבה של סיעת הבית היהודי צריך להבין מאיפה יש לסיעות כסף. אם ננסה לתמצת את העניין, לסיעות יש ארבעה מקורות מימון אפשריים: מימון בחירות, מימון שוטף, מימון בחירות ברשויות המקומיות ותרומות. מקור ההכנסה הקבוע הרלוונטי להחזר החובות הוא בעיקר המימון השוטף, מאחר שמימון הבחירות לסוגיו והתרומות נדרשים לצורך מימון הוצאות בחירות כשהן מתרחשות. אז נכון אמנם שהחוב של הליכוד הוא הגבוה ביותר - 32.5 מיליון שקלים, אך מצד שני המימון השוטף של הליכוד לשנה עומד על 22.3 מיליון שקלים, כשני שלישים מגובה החוב. לעומת זאת, המימון השוטף של הבית היהודי עומד על 5 מיליון שקלים בשנה, פחות משישית מגובה החוב של המפלגה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם איפה בעצם הבעיה. האמת היא שהבעיה מתחילה במקום שבו עלול להתברר שהחלטות בעלות משמעות פוליטית מתקבלות בגלל שיקולים כספיים. כמה וכמה גורמים במפלגת הבית היהודי טענו בחודשים האחרונים שהסיבה שבגללה יצאה המפלגה למפקד מחודש הייתה כלכלית. ניסיון להוסיף הכנסה שנתית קבועה של 3‑4 מיליון שקלים למפלגה. בפועל, כל מי שבקי בנתונים מעריך שהתקוות הכספיות שנתלו במפקד הן מופרזות, אבל זה כמובן לא משנה את העיקרון. יש לקוות שבעתיד לא תתקבלנה החלטות בסוגיות חשובות יותר רק מתוך שיקול כלכלי צר.

3

מחיר השילוב

בחג האחרון פרסם העיתונאי עמוס הראל בעיתון 'הארץ' כתבה מפרגנת מאוד על הגדודים המעורבים. הכתבה, שניכר שבהכנתה נהנה הכתב משיתוף פעולה מרשים מאוד של צה"ל, כוללת את הנתון המדהים הבא: בעוד לפני ארבע שנים רק שלושה אחוזים מהחיילות שירתו כ"לוחמות" על פי הגדרתן, כיום עומד שיעור זה על שבעה אחוזים, ובשנה הבאה הוא אף יעלה לשמונה אחוזים. כשבוחנים את צמיחתם של הגדודים המעורבים, שבהם משרתים לוחמים ולוחמות זה לצד זה, הנתונים נראים אפילו מרשימים יותר. מפלוגת קרקל קטנה אחת במחצית העשור הקודם צמח המערך לשלושה גדודים מלאים כיום. גדוד רביעי יוקם בשנה הבאה, ויחד יתפסו ארבעת הגדודים את הגבולות בין ישראל לירדן ובין ישראל למצרים.

לזכותו של הראל יש לציין שהוא לא הסתיר בכתבה את הבעיות, גם אם הן נדחקו לשוליה. למשל: בעוד הדרישה בצה"ל מלוחם היא להיות מסוגל לסחוב משקל השווה ל‑40 אחוזים ממשקל גופו לאורך 20 קילומטרים, לוחמת נדרשת לסחוב משקל השווה ל‑20 אחוזים ממשקלה ולאורך עשרה קילומטרים בלבד. בעברית פשוטה: רבע המעמסה. הסיבה היא כמובן מבנה גופן השונה של נשים, שאיננו מסוגל לעמוד במעמסה הפיזית המוגברת. הראל מציין גם שביחידות שבהן משרתות לוחמות ישנו אחוז גבוה יותר של פגיעות מאמץ, למרות התאמת סרגל המאמצים, וצה"ל פיתח שיטות שונות להתמודדות עם העניין. אגב, לטעמו של הראל, החשש הכבד ביותר הוא נפילת לוחמת בשבי בגבול מצרים שמשנה את אופיו בשנים האחרונות, באירוע דומה לאירוע חטיפת שליט.

הסיבה לשילוב ההולך וגובר של לוחמות היא, אגב, לא רק בגלל הפמיניזם. במידה רבה ניתן לומר שהתופעה החדשה היא תוצאה של מפגש בין פמיניזם רדיקלי לבעיית כוח אדם. השאיפה לזמן מילואימניקים פחות ופחות, לצד קיצור שירות החובה לבנים, מעמידה לפתחו של צה"ל בעיית כוח אדם לא פשוטה. שילוב נשים בתפקידי לחימה הוא בשלב זה הפתרון שנמצא לבעיה, אבל חסרונותיו כאמור אינם מבוטלים. השאלה היא עד כמה צה"ל באמת לקח בחשבון את כל המשמעויות של המהלך. גיוס נשים זה סיפור אחד, נשים לוחמות זה סיפור אחר. אגב, אפילו ההגדרה של החיילות כ"לוחמות" עשויה להיראות לחייל בגולני כמשהו לא סביר, לאור נתוני המאמץ הנדרש מהן.

נקודת הזמן הנוכחית היא אולי האחרונה שבה ניתן לבחון מחדש את המהלך, בלי שהנזק לצה"ל ולביטחון המדינה יהיה בלתי הפיך.

***הפינה הכלכלית***

מי דואג למורים

ההחלטה לנכות משכר המורים את הפרשי תשלומי הנסיעות הציתה מחאה כוללת של מורים על האופן שבו משולם שכרם. את הבעיה מכיר כל מורה שעובד במשרד החינוך, ולא רק בו. שילוב של מערכות מחשוב מיושנות, הסכמי שכר סבוכים במיוחד ופקידות שאיננה משתלטת על כל הבלגן הזה, מוביל לכך שכמות הטעויות, העיכובים והבלבולים בשכר עצומה.

למרות שהמצוקה מוכרת לכל מורה בשטח, משום מה עד היום לא פעלו ארגוני העובדים המייצגים את המורים בנושא הזה. רק עכשיו, לאחר שהמחאה פרצה מהשטח, החליט ארגון המורים לקפוץ על העגלה. הסתדרות המורים מצִדה לא נקטה אפילו בצעד הפופוליסטי הזה.

המציאות הזאת מעלה את השאלה עד כמה מייצגים שני הארגונים את האינטרס האמיתי של המורים. הבטחת הקשר בין ארגון לבין מי שהוא מייצג תלויה במידה רבה במידת הדמוקרטיות שלו. כלומר, עד כמה מסוגל המורה בשטח להשפיע על זהותו של מי שמנהל את העניינים ועל הדרך שבה הוא עושה זאת.

להלכה, גם ארגון המורים וגם הסתדרות המורים הם ארגונים דמוקרטיים שמתנהלים בהם הליכי בחירות. למעשה, שני הארגונים מתנהלים בידי הנהלות יציבות מאוד, כמעט לא משתנות, ותקנוניהם בנויים כך שקשה מאוד לשנות את המצב הזה. נתחיל לרגע מארגון המורים, הארגון הצעיר יותר. היו"ר הנוכחי של הארגון, רן ארז, משמש בתפקידו משנת 1997. למרות שהוא כבר עבר את גיל הפרישה הקבוע בחוק לעובדים, פרישתו מהתפקיד לא נראית באופק. הדרך שבה נערכות הבחירות בארגון, השיטה הרב-שלבית, מקשה מאוד על החלפתו של ארז. לאחר שפעם אחת, בשנת 2010, נעשה ניסיון של ממש להחליף את ארז, על ידי קבוצה שהתארגנה תחת הכותרת "רוח חדשה בארגון המורים", שונתה חוקת הארגון כך שהיום היא אוסרת על התארגנויות שכאלה.

נעבור להסתדרות המורים. מזכ"ל הסתדרות המורים הוא יוסי וסרמן. נגד וסרמן עומדת החלטה על הגשת כתב אישום, אשר צפויה להתממש בקרוב לאחר שימוע. וסרמן, שגם הוא עבר מזמן את גיל הפרישה, נבחר בשנת 2002 לתפקיד לאחר שקודמו, אברהם בן שבת, פרש עקב חשדות לפלילים בפרשת תארי אוניברסיטת לטביה. את כל כהונתו של וסרמן ליוו דיווחים על שחיתויות וחשדות, אך למרות זאת כיסאו נותר איתן. אגב, וסרמן לא לבד. יחד איתו עומדים בפני הגשת כתב אישום עוד שני בכירים שעובדים תחתיו. במצב הזה קשה מאוד, כמובן, לדבר על ארגונים שמייצגים באמת את המורים.

לתגובות: pyuter@gmail.com