יש עננה ויש אדמה. שמענו השנה דברים לא קלים שנקשרו בגנדי, ועצם הַעֲלַאָתָם הכאיבה לכולנו. לפני הכל צריך לזכור שגנדי איננו פה כדי להשיב למאשימיו. הזכות לשם טוב היא זכות יסודית שמוקנית לַחָיִים – ולא פחות מכך לַמֵתִים.
מעל גנדי, על כורחו, מרחפת כרגע עננה. אבל על האדמה, על הקרקע מתבלטת מורשת של עשייה גדולה, עשייה גדולה למען המדינה, למען כולנו, והיא מחייבת להכיר לו תודה.
אני רוצה לתת דוגמה שמתקשרת לתאריך הזה: היום לפני 60 שנה היה צה"ל בעיצומו של מבצע "קדש", מבצע נגד הטרור של הפדאיונים, מסיני על הנגב ומרצועת עזה, ומבצע בתגובה לסגירת מצרי טיראן. גנדי מילא תפקיד מרכזי במבצע "קדש".
כראש מטה פיקוד הדרום הוא השתתף בתכנון הקרבות בחצי האי סיני. הוא היה עם הכוחות בשטח, הוא לא הסתפק בתכנון, הוא היה על הקרקע, ותרם לניצחון הגדול שהושג בתוך שבוע ימים.
מה היה חשוב לו בסיום המערכה, דבר אחד מאוד אופייני לו: לבקר בהר סיני. הוא טיפס למרומי ג'בל מוסא, הר משה, בדרום סיני, כשדגל ישראל בידו. כשהוא שב צפונה לא היה מי שלא שמע ממנו מספר בהתרגשות בפרטי פרטים על המסע. הוא כל כך התלהב שהוא יצא למסע שני בהר משה, והפעם הוא לקח איתו את שמעון פרס ומשה דיין זיכרונם לברכה. גנדי של מלחמת סיני נעזר בניסיון הקרבי שרכש עשור קודם לכן בפלמ"ח ובמלחמת הקוממיות.
תמיד רחשתי הערכה עמוקה לבני דור תש"ח. הם הקימו את המדינה, הם הגנו בגבורה על עצמאותנו. וגנדי שהיה חלק מהם דיבר עליהם, הנה מה שהוא כתב: "ותיקי תש"ח זכו בחוויית המייסדים. הם הלכו בדרך לא כבושה, הם המציאו את הגלגל".
ובכן, יש עננה של טענות בלתי-מוכחות, אבל יש את האדמה ואת הקרקע ואת העשייה המוכחת והידועה. גנדי שאני זוכר היה לוחם עז-נפש ומפקד נערץ. גנדי שאני מכיר אהב את ארץ-ישראל בכל נימי נפשו. גנדי שאני מעריך היה ידען מופלג, איש ציבור מסור עם להט פנימי גדול ועם כושר עשייה.
כמוך אדוני הנשיא, וכמו כל אחד כאן, אני חושב כמו כל אחד מבין אזרחי ישראל, אני זוכר את אותו בוקר נורא, לפני 15 שנים, שבו עשתה לה הידיעה הנוראה כנפיים – 'גנדי נרצח'. אני זוכר את הזעזוע הכבד שפקד אותנו, והאבל הכבד על גדיעת חייו של שר ואלוף בישראל הקיף את העם כולו.
לא היה הבדל בין אוהדיו של גנדי למתנגדיו. אלה ואלה הבינו דבר אחד: אויבינו סימנו את גנדי כמטרה – דווקא בשל עוצמתו האידיאולוגית, דווקא בשל הלהט הפנימי שלו, דווקא בשל דרכו על פני האדמה.
ונכון, המרצחים חשבו וחישבו שכתוצאה מהפגיעה בגנדי – ארז חסון שנטוע באדמת הארץ – כתוצאה מכך רוח העם תיפול. אבל העם חזק ורוחו איתנה. אנחנו נחושים להתקדם במעלה הדרך, לבנות את מדינתנו, להפריח את מולדתנו, לחזק את ירושלים הבירה שבה נולד גנדי ושעבורה נלחם, אנחנו נחושים להבטיח את עתידנו בארצנו.
בני משפחת זאבי הַעֲנֵפָה והיקרה, גנדי לא איתנו, ועם זאת הוא נוֹכֵחַ בחייכם, בחיינו. תרומתו למדינת ישראל לא תישכח.
יהי זכרו ברוך.