"אני מוכרחה ללכת, ולא מצאתי אף אחד אחר. גשום מאוד בחוץ, אני לא מאמינה שיגיעו יותר מדי קונים".
איזו שאלה? בטח שיכולתי. לא היה מקום שיותר אהבתי מהחנות של ליאת. לקחתי מטרייה, ורצתי כל הדרך.
ירדתי את שתי המדרגות אל תוך החנות, ומבול של נביחות קיבל את פניי, וגם כמה יללות וצפצופים.
זה לא היה מפתיע, כי ליאת מכרה בעלי חיים. היו לה כלובים גדולים עם הכלבלבים הכי מתוקים בעולם, וכלוב של גורי חתולים משגעים. היו אקווריומים ענקיים מלאים בדגים צבעוניים, תוכים ואוגרים ושרקנים, ואפילו נחש אחד (לא ארסי, בטח שלא!) שהתכרבל לו בפינה. כמו דודה ליאת, גם אני חובבת מושבעת של בעלי חיים. לכל אחת מהחיות בחנות נתתי שם, וידעתי בדיוק איזה אוכל כל אחד אוכל ואיך לנקות לו את הכלוב.
ליאת קיבלה את פניי בשמחה. "איזו צדיקה, נועה, את מה זה עוזרת לי! הגעת צ'יק צ'ק! תראי, הגיעה אלינו סחורה חדשה הבוקר". היא הצביעה לעבר כלובים חדשים שהיו מונחים על הרצפה ליד הכניסה לחנות. "יש כאן אוגרים סיביריים, ארנבות ואיגואנה. כבר נתתי להם לאכול, אבל תשימי לב שהם בסדר, טוב? את יכולה בינתיים לטפל בחתולים ובדגים, אליהם עדיין לא הגעתי היום. אני מקווה לחזור תוך שעה, שעה וחצי".
ליאת הלכה, ואני התפניתי לעיסוק החביב עליי - טיפול בבעלי חיים. נחשו מי הולכת להיות וטרינרית כשהיא תהיה גדולה? האכלתי את הדגים ואת החתולים, ואז הוצאתי את קיסר, הכלבלב הכי חמוד, ושיחקתי איתו. ליאת מרשה לי לפנק קצת את בעלי החיים, כי זה חשוב שיתרגלו לבני אדם. "איזה גשם!" אמרתי לכלבלב הלבן. "אתה שומע איזה מבול יורד, קיסר? טוב, הגיע הזמן שתחזור לכלוב. אני הולכת לבדוק מה עם החיות החדשות".
בדיוק הייתי באמצע התלבטות אם לקרוא לאיגואנה רוחמה או מתילדה, כששמתי לב שאני עומדת בתוך שלולית. הבטתי אל פתח החנות וגיליתי לתדהמתי שמים, הרבה מים, זורמים פנימה... מתברר שהגשם היה כל כך חזק שהכביש הוצף, המים עלו על המדרכה, ובגלל שהחנות הייתה נמוכה, הם פשוט נזלו לתוכה.
"וי, וי, מה אני עושה עכשיו?" חשבתי לעצמי קצת בבהלה. תיארתי לעצמי שאני לא אטבע כל כך בקלות, אבל כשהבטתי על כלובי החיות שהיו על הרצפה, ראיתי שהמים מתחילים לטפס ולהיכנס לתוכם. הנסורת שהייתה בתחתית התחילה להירטב, והאוגרים הסיביריים הקטנים התכווצו בפינת הכלוב, מבוהלים ומצפצפים.
הבטתי מסביב במהירות. היו לא מעט כלובים על הרצפה - הכלבים והחתולים, ועוד כמה, מלבד החיות החדשות.
על הדלפק הצר היה מעט מקום. הרמתי לשם בקושי את כלוב החתולים הכבד ואת האוגרים. זהו, כבר לא מצאתי יותר מקום בחנות הצפופה לשים בו את בעלי החיים המסכנים. המים עלו יותר ויותר, והתחלתי לדאוג שהארנבות והאיגואנה באמת יטבעו. "איזה מבול!" חשבתי, ואז חייכתי לעצמי. נזכרתי שבמחסן יש לדודה ליאת ארגז ענקי מקלקר. רצתי לשם במהירות, וסחבתי את הארגז לקדמת החנות. הנחתי אותו על הרצפה המוצפת, והכנסתי לתוכו בזהירות את כל הכלובים שהיו על הרצפה. הארגז התנועע על המים כמו סירה קטנה, אבל שמר על בעלי החיים שיישארו יבשים.
באותו רגע ליאת נכנסה לחנות, מטפטפת ומתנשפת, והביטה בקופסה הצפה. "היי, מה זה?"
"תיבת נועה", חייכתי.