בעידן הנייד לכל אחד זה אולי נשמע מוזר, אבל כשהייתי ילדה לא היה לנו טלפון בבית.
אם היינו צריכים לצלצל בדחיפות היינו הולכים לשכנים, וגם חילקנו חופשי את המספר שלהם כדי לקבל שיחות נכנסות. וממש לא הייתי יחידה בסירה הזאת. קבוצה שלמה של חברות מהכיתה חיכתה שמשרד התקשורת יואיל בטובו לחבר להם קו ביתי.
באותה תקופה ביקר אצלנו קרוב מחו"ל, שדי הופתע מחוסר הנגישות התקשורתית שלנו. כשסיפרנו לו שאנחנו מחכים לקו כבר שבע שנים, הוא התפלץ לגמרי. "למה צריך לקחת שבע שנים לשלוח טכנאי לחבר בית לקו טלפון?! אצלנו זה לוקח יומיים לכל היותר!" הוא צדק, כמובן. זה היה מצב מגוחך, שלא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת. אבל בזמנו היינו כל כך רגילים לסיטואציה, שאפילו לא שמנו לב כמה היא מעוותת.
ברוך ה' השירות של בזק השתפר מאז, אבל מדי פעם אני מוצאת את עצמי עומדת מול תופעות ואומרת: "ריבונו על עולם! איך אנחנו מאפשרים לדבר כזה לקרות?". מצוקת תורנויות המתמחים בבתי החולים, למשל, היא תופעה שכזאת.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני עייפה, קשה לי לעבוד. אני יושבת מול המסך, בוהה בשורת המילים שהקלדתי ומנסה להיזכר מה בכלל רציתי לומר. כבר קרה שנרדמתי, פיזית, עם הראש על המקלדת, תוך כדי כתיבת סיפור ילדים. אז אולי זה סיפור טוב לפני השינה. אבל אם המטרה היא לעניין את הקוראים, אני נותנת למוזה הרדומה שלי איזה כוס קפה, ומתחילה מהתחלה.
אפשר לומר שאם עשרות אלפי אנשים קוראים איזו שטות שכתבתי בגלל שלא ישנתי טוב בלילה, זה בהחלט לא נעים. אבל עדיין תסכימו איתי שלא מדובר בעניין של חיים ומוות - מה שאי אפשר לומר על המתמחים. כל מי שיצא לו להסתובב בבתי חולים, יכול לראות את התנאים המטורללים שהרופאים הצעירים עובדים בהם. אתה נמצא בבוקר במחלקה, המתמחה שם. בערב הוא עדיין שם, וגם כל הלילה וחלק מהבוקר למחרת, סתור שיער ואדום עיניים. מאיפה הגיע הרעיון המופרך הזה של משמרת של עשרים ושש שעות רצופות ללא שינה? בנייר העמדה של 'מרשם', ארגון המתמחים הישראלי, מובאים מחקרים שמראים שמשמרת מעל שש עשרה שעות מובילה להרבה יותר טעויות באבחון ובטיפול. הם מראים שרופא שלא ישן מפגין תסמינים כשל שיכור, ואם הוא ינסה לחזור הביתה בנהיגה עצמאית הוא מסתכן פי שניים בתאונה. אבל לי נראה שגם עם סתם היגיון בריא אפשר להגיע לאותה מסקנה - זה חוסר אחריות וחוסר אנושיות לתת לרופאים לעבוד ככה.
אז נכון, אני לא מבינה שום דבר בנושא, וכנראה שיש איזו סיבה שהמערכת פועלת ככה (הרשו לי לנחש שזה קשור לכסף). אני מתארת לעצמי שגם לחברת בזק היו בזמנו אי אילו סיבות לעיכוב המוגזם בחיבור הקו. אז מה. בשורה התחתונה, מוכרחים למצוא לזה פתרון. המתמחים מבקשים בסך הכול לקצר את המשמרת לשתים עשרה שעות, ולכל היותר שש עשרה. לטובת הבריאות הנפשית והפיזית שלהם, ושל כל מי שהם כותבים לו מרשם תוך כדי שינה, נראה לי שכדאי להיענות להם. זה אינטרס של כולנו.
שבת היא ולזעוק
אכן מערכת הבריאות שלנו לא מושלמת, ויש עוד מה לתקן. אבל בינינו, מה היינו עושים בלעדיה? הנה סיפור קטן להדגמה.
בתוך כל השבת-חג-שבת-חג, בעלי החביב הצליח להשחיל עוד בלת"ם. ביום שישי בצהריים, זמן נהדר לבילויים, מצאנו את עצמנו ממתינים במיון אחרי פציעה קלה. הוא שכב בסבלנות משתים עשרה, מחכה לבדיקת רופא, עד שהבטנו בשעון וגילינו שכבר שלוש. "עוד ניתקע כאן בשבת בקצב הזה!" אמרתי, והלכתי לחפש את הרופא. הוא ישב ליד שולחן עמוס תיקים, והביט בי במבט אדיש. "דוקטור", אמרתי בדחילו ורחימו, "אנחנו כאן משתים עשרה, ואנחנו ממש רוצים להגיע הביתה לפני שבת..." והמשכתי לתאר לו את הנסיבות המשפחתיות מעוררות הרחמים.
האמת? רופאי מיון לא אוהבים שמנג'סים להם, כנראה בצדק. הוא לא נראה דתי, ובמבט ראשון הוא גם נראה לי לא סימפטי בעליל. אך מסתבר שטעיתי בגדול. הסיפור שלי נגע ללבו, והוא הקדים את התיק שלנו לראש התור. ולא רק זה: אחרי שהוא החליט לשלוח אותו לצילום, הוא עזב את המיון ההומה והסתובב איתי במסדרונות כדי למצוא כיסא גלגלים. "עדיף שאת תיקחי אותו", הוא הסביר, "אם תחכו לסניטר, אין לכם סיכוי לצאת מכאן לפני שבת".
כשחזרנו מהצילום היה ממש מאוחר, והיינו צריכים להיכנס במהירות לאורתופד. מבצע מסובך, בהתחשב בכך שחצי מאוכלוסיית האזור החליטה לשבור באותו בוקר ידיים ורגליים, ותור משוגע לחלוטין השתרך במסדרון.
ושוב, הצוות הרפואי החילוני למהדרין התגייס כאיש אחד. הצליחו להשחיל אותנו איכשהו פנימה לפני כולם, ולעשות את הטיפול שהיה צריך בשצף קצף, כולל מכתב שחרור מזורז. "מה השעה? מתי שבת? כמה זמן ייקח לכם להגיע הביתה?" שאלו כולם, מנסים יחד איתנו לנצח את השעון. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עומדים מחוץ למיון רבע שעה לפני השקיעה. אז הביתה לא הצלחנו להגיע (הם הסתדרו נהדר בלעדינו), אבל רחוקי משפחה צדיקים שגרים בקרבת מקום פתחו בפנינו את הבית ואת הלב. חמש דקות לפני השקיעה הגענו אליהם, ובילינו אצלם שבת מקסימה. אז תודה לצוות המתוק ב'מאיר'. ופנינה ויעקב - אין עליכם.
eramati@gmail.com