תמיד מבאס לגלות איזה פור עצום מקבלים סרטים שמאלניים בוועדות שיפוט. למשל, סרטו הדוקומנטרי של שמעון דותן 'המתנחלים', שהתמודד בפסטיבל דוקאביב לפני חמישה חודשים.
אף שהוא לא נמצא ראוי לזכות בפרס, החליטו השופטים לא להתעלם ממנו והעניקו לו ציון מיוחד לטובה על "התיאור המורכב והיסודי של מפעל ההתנחלויות".
עוד נכתב בנימוקי השופטים: "הסרט חושף ללא מורא את המתקפה של התנועה על הדמוקרטיה ואת התמיכה שהיא מקבלת ממדינת ישראל ומוסדותיה". אחר כך ישאלו שם מדוע אין יצירה ימנית בקולנוע.
בסוף השבוע האחרון שודר הסרט בערוץ יס דוקו. ולמרות שבינתיים הוא כבר זכה לביקורות אוהדות ולמועמדות לפרס בפסטיבל סאנדנס היוקרתי, מדובר בסרט רע לתפארת. קשה אפילו להגדיר אותו כסרט. זהו מאמר דעה ארוך, רדוד באופן כמעט מעליב, שכולל את מיטב הקלישאות של השמאל הקיצוני ואינו מחדש דבר לצרכן הממוצע של תוכניות האקטואליה בישראל. רק שדותן לא יצר את הסרט בשביל הצופה הישראלי אלא בשביל הבורים שמעבר לים. וככזה, זהו סרט מתועב על גבול האנטישמיות, סרט שמייחס לארבע מאות אלף יהודים תכונות של בודדים ומאשים אותם ברוב תחלואי המצב באזור.
בקיצור, הסרט מזכיר ימים אפלים, וכשאני כותב ימים אפלים אני מתכוון לשנות השמונים של המאה הקודמת, ימי האופל של הקולנוע הישראלי, השנים שבהן עשה דותן את סרטיו הישראליים הקודמים לפני שעזב את ישראל למשך שלושה עשורים. בסרטו הנוכחי יש משהו שמזכיר כתבות מהימים ההם, הימים שבהם אפשר היה לצלם מתנחלים באופן לא מחמיא, מזווית צילום נמוכה או בקלוז-אפ מאיים, והם היו אומרים תודה. הימים שבהם מתנחל, בהגדרתו, היה מוכרח לתחזק כיפה גדולה וזקן ארוך ולמלמל בדוסית מדוברת, חתוכה ביד גסה של עורך ולא מאוד רהוטה גם בלעדיו.
את מלאכת הקריינות בסרט מבצע הבמאי בעצמו. "קרוב לשמונים אחוזים מכלל המתנחלים באו לנצל הזדמנויות סוציו-אקונומיות ולא כדי לממש נבואות תנ"כיות", מכריז הקריין דותן. אלא שהבמאי דותן מקדיש בדיוק שלוש דקות לאותו רוב מכריע של ציבור המתנחלים. במאה דקותיו האחרות מתמקד הסרט ביישובים ובמאחזים היותר קיצוניים בספקטרום. עפרה? עלי? ראש צורים? בהזדמנות אחרת, חברים. המתנחלים של דותן הם דווקא תושבי חברון, יצהר, בת עין והמאחזים אש קודש ותקוע ד'. אולי נגמר להם בהפקה התקציב לדלק, ולכן לא טרחו לנסוע ולמצוא יישובים מגוונים ומיינסטרימיים יותר.
בהתאם לכך נבחרו לסרט שני סוגי מרואיינים מקרב המתיישבים היהודים: מצד אחד ההנהגה הוותיקה, כלומר בני קצובר ושות', שגויסו כדי לספר בפעם המי-יודע-כמה על ראשית מפעל ההתנחלות ועל המאבקים עם השלטון. ואילו מהצד האחר, כמייצגים נאמנים של אידיאולוגיית המתנחלים, נבחרו בקפידה זוללי הערבים מהגבעות. "אין להם כוח פוליטי של ממש", אומר עליהם בסרט פרופ' משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית, "אבל הם יכולים להצית תבערה בצד השני". זהו כנראה הקריטריון שמסמן את הילדים האלה, בעיני היוצרים, כראויים ביותר לטייטל היומרני 'המתנחלים'.
לצד אלה ישנם בסרט מרואיינים אחרים, על תקן פרשנים מומחים ונטולי פניות. איכשהו, באופן מקרי לחלוטין, כולם שונאים עד מוות את גוש אמונים ואת מפעל ההתנחלות. חלק מקבוצה זו הם פעילי שמאל ידועים, גם אם הקרדיטים שלהם בסרט ניטרליים באופן מעורר גיחוך: שאול אריאלי הוא "מומחה לסכסוך הישראלי-פלשתיני", עו"ד מיכאל ספרד הוא "מומחה למשפט בינלאומי וזכויות אדם", ודרור אטקס הוא "חוקר מדיניות ההתנחלות". פשש, התרשמתי. ישנם גם דוברים ערבים מעטים, שהם נאים ומגולחים ודוברים אנגלית צחה או פשוט רועי צאן תמימים ומעוררי חמלה. ליהוק מושלם, מה יש לדבר.
ומכיוון שאין בסרט מתנחלים בסגנון גבעת שמואל או אפילו לשם, אין בו גם אידיאולוגיה שאינה דתית-משיחית. למשל, תמיכה בהתנחלויות והתנגדות למדינה פלשתינית משיקולי ביטחון. הסרט נפתח באמירת "שמע ישראל", נגמר בשירת "אני מאמין", וביניהם הוא עוסק אך ורק בתפיסת היהדות של המתיישבים הלאומנים. או כפי שניסח באנינות פרופ' הלברטל: "גוש אמונים זה הצינור שמוביל את ביב השופכין של המחשבה האירופאית ללב לבה של היהדות".
ועדיין, כל זה יכול היה להיחשב כסרט שמאלני לגיטימי, אם הבמאי לא היה בוחר למחוק חלקים נרחבים מהרקע ההיסטורי ומהמציאות בשטח למען הנרטיב. הסרט לא מספר על מצב השלום במדינות ערב השכנות, מדלג על כישלון אוסלו ולא מתעכב גם על השתלטות החמאס בעזה. הסרט מתמקד במתיישבי חברון וגוש עציון, בלי לציין את ההיסטוריה היהודית של שני המקומות – לא בתקופת התנ"ך אלא במחצית הראשונה של המאה העשרים, לפני שהערבים שחטו ומחקו כל נוכחות יהודית באזור.
והגרוע מכול: צופה שימצמץ בסרט עלול להחמיץ את העובדה שהיה כאן טרור ערבי, מחוץ לגבולות הקו הירוק ובתוכו. בעוד הרפרטואר הצנוע של הטרור היהודי מתואר בפרוטרוט מייגע, מזכיר הסרט בקצרה שני פיגועים ערביים בלבד: רצח ששת בחורי הישיבה בחברון ב‑1980, ורצח בני משפחת פוגל באיתמר ב‑2011. שני המקרים מוזכרים לצורך זהה: כדי להראות כיצד התחזקו ההתנחלויות בעקבותיהם. מחלקיו האחרים של הסרט ניתן להבין שאוטובוסים התפוצצו מעצמם, שמנהרות הוקמו בשביל הכיף ושיהודים רבים אחרים מצאו את מותם במגיפה משונה ואקזוטית בשם אינתיפאדה. אולי אין כאן הכחשה בסדר גודל של שואה, אבל הכחשת הטרור הערבי-מוסלמי איננה מוסרית יותר או נתעבת פחות.
אז מדוע סרט כזה קיבל שבחים בפסטיבל דוקאביב? ובכן, נכנסתי לאתר הפסטיבל ועברתי על רשימת השופטים בתחרות. אחת מהם הייתה עלמה הראל, במאית קליפים וסרטים דוקומנטריים שמתגוררת בלוס אנג'לס. הראל, כך נכתב בדף האתר, היא במאית סרטי קולנוע ווידאו-קליפים "המוכרת בזכות יכולתה המיוחדת לטשטש את הגבול בין התיעודי לבדיוני". שבת שלום.