ישמח חתני
תסריטאית: שלומית נחמה
במאי: אמיל בן שמעון
קהילת 'מוסיוף', קהילה ספרדית-מסורתית-משפחתית-ירושלמית, חוגגת בר מצווה לנכד של אחד מחבריה.
בעיצומה של השמחה מתמוטטת עזרת הנשים המוגבהת וקורסת. אשתו של הרב נפצעת קשה, ספר התורה נהרס כליל והקהילה מחפשת מקום תפילה חילופי. באחד הבקרים, כשהגברים מקוששים מניין לשחרית, נקלע למקום רב חרדי צעיר. הוא מביא להשלמת המניין ובהמשך מוביל את שיפוץ בית הכנסת ותופס את מקומו של הרב הוותיק.
האווירה בקהילה משתנה. הרב מדבר על צניעות, על מקומה של האישה ובעיקר על מקומה של ההלכה בחיי היחיד והמשפחה. בית הכנסת משופץ כמובטח, אבל עזרת הנשים מקבלת מקום חדש ועלוב. חלק מהנשים מושפעות מהרב, אחרות מתנגדות לו, והגברים מנסים לחולל שינוי בבתיהם בניגוד לרצון הנשים. הנשים לא מתכוונות לוותר על עזרת הנשים שלהן ולא על המסורתיות המכילה של בית אבא. הן מגייסות כסף, אבל הרב מייעד את הסכום למטרה אחרת. אז מסירות הנשים את הכפפות, עד שהגברים והרב יתעשתו.
הסרט מתוק ונחמד, כזה שכיף להעביר איתו ערב. הוא מנוקד בהומור שמפיג גם רגעים מתוחים, ויש בו משפחתיות חמה וירושלמיות אותנטית. אבל אין בו יותר מכך. ציבור גדול בישראל עבר בשנים האחרונות תהליך של מעבר ממסורתיות להתחרדות בעקבות כניסתם של 'אל המעיין' וש"ס לעולמו. אלפי אנשים מצאו את עצמם בונים בית אחר משגדלו בו. הסרט הביא את הצופים אל השוקת של העמקה ובחינת הנושא, אבל בוחר להישאר בגובה פני המים. זו בחירה לגיטימית, אבל גם מחמיצה.
מבט נוסף מגלה שפרט לשחקנים הראשיים בעלילה, אתי וציון (אוולין הגואל ויגאל נאור המעולים), דמויות המשנה כמעט שטחיות, והגברים משורטטים ממש לפי סטיגמה. זה מצחיק אבל גם חבל, כי דמויות כאלה לא זוכות להערכה, והרי זה המסר של הסרט: כבדו את הציבור הזה ואת אורח חייו.