אני מסתכלת מהצד על חלופת המהלומות סביב תאגיד השידור הישראלי, ולא יודעת אם לצחוק או לבכות.
זה החל ב-2013 בשכירת חברת ייעוץ חיצונית לבחינת עתיד רשות השידור על ידי שר התקשורת דאז גלעד ארדן, כדי להחליט האם נכון לסגור את הרשות. אחר כך הוקמה ועדת לנדס שהגישה דו"ח עב כרס, ובעקבותיה הקימה הכנסת את הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק השידור הציבורי, בראשות חברת הכנסת קארין אלהרר. נכחתי בישיבות הרבות והמרתוניות של אותה ועדה. דיונים, ויכוחים, צעקות ומאבקים, כשלכולם ברור שאנחנו מעצבים את גוף השידור הציבורי הבא.
לא, התוצאה לא הייתה מושלמת, אבל אנחנו ב'זכות הציבור לדעת' עשינו אז כמיטב יכולתנו להשפיע על התוצאה ולשפרה עד כמה שניתן, וזו הייתה תוצאה שהושגה אחרי עבודת הכנה, מחשבה ומאמצים רבים.
האומנם הכרחי לסגור את רשות השידור? שנים רבות 'זכות הציבור לדעת' הייתה נגד סגירת רשות השידור ושותפה לניסיונות הרפורמה הרבים, עד שאמרנו נואש. אבדה תקוותנו. ניכר היה שהמערכת כל כך חולה ורקובה מהמסד ועד הטפחות, עד שהיא כבר אינה בת תיקון ואין מנוס מלברוא אותה מחדש. עולם ישן עדי יסוד נחריבה.
ועתה באים חברי כנסת, וגם ראש הממשלה שתחת שרביטו פעל ארדן כפי שפעל, ומבקשים להחזיר את הגלגל לאחור. להשליך לטמיון את כל העבודה שנעשתה ולנסות שוב לתקן את רשות השידור. אבל מה נשתנה הפעם? שנים על גבי שנים, ועדה אחר ועדה, ניסו לעשות רפורמות ברשות השידור: הוועדה לבדיקת רשות השידור בראשותו של האלוף (מיל') רפאל ורדי משנת 2000; ועדת השידור הציבורי בראשות פרופ' חיים בראשית משנת 2000; הוועדה לרפורמה בשידור הציבורי בראשות מר רענן דינור משנת 2005, הסכם הרפורמה ב‑2009 ועוד. כל הניסיונות כשלו. זכורני היטב כי גם במהלך דיוני הרפורמה וגם בוועדת אלהרר, כאשר התהפכה החרב מעל רשות השידור, עמדו חלק מעובדיה במריים והתנגדו לשינויים. בקיצור, יש סיבה שהגענו עד 'כאן'.
אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות, אמר איינשטיין. אפשר לדון האם ואיך יש לקיים שידור ציבורי. לטעמי יש חשיבות רבה לקיומו של גוף תקשורת שאינו תלוי במפרסמים ויוכל להילחם בהם כשצריך. שישמש במה ליצירת תוכן שאינו מבוסס אך ורק על אחוזי צפייה והקלקות. אבל זה אינו הדיון שמתקיים כרגע. אם כבר הוחלט לתמוך בקיומו של שידור ציבורי, הבה נפיק לקחים מהעבר ונעשה זאת אחרת.
הכותבת היא לשעבר מנכ"לית 'זכות הציבור לדעת'