לכל אורך מערכת הבחירות האחרונה שמעתי בישראל קולות ברורים של אזרחים אמריקנים-ישראלים: "קלינטון רעה לישראל, וטראמפ מועמד מצוין לארץ הקודש", הם אמרו.
דווקא כמי שהיה שותף לקמפיין הבחירות המאסיבי של המפלגה הרפובליקנית בישראל, אני לא מסכים לגמרי עם האמירה הזאת. קלינטון, צריך להגיד ביושר, לא רוצה לעשות רע לישראל. היא גם רוצה לעשות טוב. בדיוק כמו שחברי הכנסת של מרצ, בעיניהם, אינם רוצים להזיק לישראל אלא לעזור לה. הבעיה היא שרוב מוחלט של הציבור חושב שהם טועים ושהדרך שלהם היא הרסנית.
כך גם לגבי קלינטון: כוונתה לגבי ישראל, מן הסתם, טובה, אך דרכה אינה רצויה. הדרך של קלינטון היא למעשה הדרך של מרצ והשמאל הקיצוני, שמאמינה שישראל תמיד צריכה לוותר לפלשתינים גם בלי לקבל תמורה. זו דרך שתוותר לאיראן, שרואה בישראל כובש שצריך לצאת מהשטחים – ולא מדינה ריבונית שמתמודדת עם טרור שאינו מבחין בין אבות, אימהות וילדים שישנים במיטתם.
לא בכדי ראינו כי היחידים בישראל שתמכו בהתלהבות בקלינטון הם פעילי ארגוני השמאל הקיצוני כמו ג'יי-סטריט, שתיל, ואפילו ערוץ אל-ג'זירה שהתגייס לטובתה.
מנגד ניצב דונלד טראמפ: מועמד לא שגרתי עם פה גדול וחוש הומור קצת מוזר. אבל בדבר אחד אין ספק: בכל הקשור לישראל הוא ניצב ימינה בהרבה מהמקום שבו נמצאת קלינטון.
טראמפ מוקף בצוות הכי פרו-ישראלי שהיה כנראה אי פעם למועמד בבחירות: החל מסגנו מייק פנס, דרך רודי ג'וליאני, דיוויד פרידמן ואפילו בתו היהודייה-דתייה איוונקה-יעל. הוא יילחם בצורה קשוחה הרבה יותר באויבים שלנו, יגבה את ממשלת ישראל במלחמתה בטרור, וכאיש עם השקפה עסקית הוא לא יתמוך בצעדים חד צדדיים למען הפלשתינים.
ומעל הכול, הוא מאמין שישראל יודעת מה הכי טוב לעצמה, ושהיא צריכה לקבל את ההחלטות שלה בעצמה. הכיוון המדיני של ממשלת ישראל, שנבחרה על ידי העם, יקבל גיבוי מהממשל האמריקני בראשותו של טראמפ יהיה אשר יהיה – וזה כשלעצמו כבר חידוש מרענן אחרי שמונה שנים מעוננות מאוד תחת אובמה.
ידידיה זמורה
ראש מטה הצעירים בקמפיין הישראלי של המפלגה הרפובליקנית