המשקפיים שלי מגינים על העולם, כך שהעצב והעלבון והכעס מאחוריהם לא יפרצו החוצה וישרפו הכול.
זהו סיפור על אב ובנותיו, לא על הקפת הכנרת 2016.
בשעה רבע לשש בבוקר מזג האוויר היה מושלם. הרוח ציננה קלות ולא הפריעה לרכיבה והשמש זרחה רכה ונעימה, כאילו אומרת, רכבו חברים וחברות רכבו, אאיר לכם ואעשה לכם יום שמח ונעים.
אחרי עשרים ק"מ של רכיבה, הגוף שלי התמלא אנדורפינים, הנפש והנשמה התמלאו חיות נמרצת ועירנית, ומתוך כל אלה התפרץ ומילא אותי געגוע נוראי לבנותיי.
הבטתי ברוכבים וברוכבות סביבי, אבות ואמהות, ילדים וילדות, צעירים וצעירות ומשפחות, והתאבן אצלי שריר בלב.
פתאום, הרצון לראות את בנותיי רוכבות לצדי, צוחקות יחד אתי ומשתוללות אחת עם השניה הפך לתמונה חיה וממשית בראשי ולרגש עז ששיתק אותי ואת מוחי.
עצרתי בצד כדי לא ליפול מהאופניים.
לא נשמתי, לא חשבתי, לא הייתי.
דממתי.
כל מחשבה באותו רגע הייתה בלתי אפשרית, כל מחשבה הייתה מרעילה אותי וממיתה אותי.
הבטתי בכנרת ונזכרתי במשהו שזוגתי אמרה: למרות שכמות המים בכנרת התמעטה - היקף הכנרת לא נהיה יותר קטן. ככה גם אצלי: למרות שכמות האהבה של בנותיי אלי התמעטה - היקף האהבה שלי אליהן לא נהיה יותר קטן.
רצוץ ומרוסק עליתי על אופניי, התחלתי לדווש ורכבתי הלאה, קדימה, לאט לאט.
המשכתי והשלמתי את הקפת הכנרת.
ככה, כאילו כלום.
אבא.
נכתב ע"י רפאל לזרוס נגר, איש מחשבים בן 55, גרוש מאז 2001. מנותק משלוש בנותיו מאשתו הראשונה, מזה שלוש שנים.