איש מרכז ישיבות בני עקיבא, שוקי סט, שהתמוטט במרתון התנ"ך בשילה בחג הסוכות, ערך אמש סעודת הודיה על הנס העצום.
האירוע התקיים בשילה הקדומה במעמד הרב חיים דרוקמן, הרב יוסף וייצן, השר אורי אריאל ואישים נוספים.
במהלך הערב נשא שוקי דברים ובהתרגשות הודה לריבונו של עולם וסיפר על נס ההצלה והשליחים שבדרך.
להלן הדברים המלאים:
"הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות שזיכני להגיע לערב הזה בריא ושלם על שתי רגלי. בכל יום אנו מודים לריבונו של עולם על שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, אך ברגעי משבר כאלו, אנו גם מבינים, עד כמה זה לא מובן מאליו ועד כמה ברגע קטן, הכל יכול להיות אחרת.
הרגע הראשון שאני זוכר בבית החולים בטיפול נמרץ הוא כשאני מתעורר בליל שבת בשעה מאוחרת, ליד המיטה עומד הבן שלי יאיר וכמה רופאים. הפה שלי מלא במכשירי הנשמה ואני לא יכול להוציא מילה מהפה. הידיים שלי קשורות למיטה כדי שלא אוציא את המכשירים. אני מסמן ליאיר עם היד מה קורה פה? והוא אומר לי שאיבדתי את ההכרה במרוץ ופינו אותי להדסה הר הצופים ואני כעת בטיפול נמרץ. אני זוכר שאני קולט מה קורה ודמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים ואז אני שואל את הקב"ה שאלה אחת, אם החזרת אותי לחיים אז תגיד לי למה? הייתי בין חיים למוות והחלטת להחזיר אותי לפה אז תן הסבר, תן משימות ברורות, אל תשאיר אותי כך. הדמעות המשיכו לזלוג על הלחיים אך לא יכולתי לנגבם.
מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב, ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש, ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט, ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום. החיים חזקים מהכל ומשדרים לנו בטחון שהכל היה בסדר וכנראה גם כך זה ימשך ואז בא אירוע כל כך מטלטל ואז נופל האסימון עד כמה אדם יסודו מעפר וסופו לעפר כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף. הכל כל כך שברירי והפיך. שום דבר אינו מחוייב המציאות וכל רגע בו אנחנו כאן הוא יקר המציאות. מצד אחד זה מלחיץ עד בלתי נסבל, איך אפשר לחיות בתחושה שצריך לנצל כל רגע כי אולי זה הרגע האחרון?! מצד שני, אם רגעינו ספורים כל כך ובלתי צפויים, אז בואו נעשה בהם דברים טובים ככל שנוכל. "עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו כשנוצרתי כאילו לא נוצרתי יהיה רצון שלא אחטא עוד ומה חטאתי מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי ייסורים וחוליים רעים"
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה" כששכבתי בבית החולים בשבת לאחר שהתעוררתי עוד לא ממש קלטתי את גודל השעה. במהלך הבוקר של שבת חוה"מ התחילו לפרק לי חלק מהצנרת ולהוציא לי את מכשירי ההנשמה. לקראת צאת השבת אמרתי לעינת שכדאי שנשלח הודעת הרגעה למשפחות שלנו מיד עם צאת השבת, כי הם כנראה עברו שבת לא קלה. בתוך שניות קיבלתי את ההודעה בחזרה בכל קבוצה אפשרית ועוד עשרות הודעות מחברים ומכרים שרוצים לשמוע שהכל בסדר. התחילו להגיע עשרות טלפונים לעינת ואלי מכל מכר קרוב או רחוק, שדאגו כל השבת ורצו לשמוע שאכן הכל בסדר. לפתע ראיתי גם הודעה באתר של ערוץ 7 שהתעוררתי לחיים ואני מתלוצץ עם רופאי. עכשיו רק הבנתי עד כמה אנשים דאגו והתפללו עלי בכל מקום ובכל מעגל שדמיינתי ושלא העלתי על דעתי. הבנתי היטב מהו כוחה של תפילת רבים ועד כמה היא נוגעת ומגעת עד כיסא הכבוד . עד היום אני עוד מקבל הודעות וסיפורים מאנשים על איך באותו יום שישי הם עצרו מעיסוקיהם ומהכנותיהם לשבת, לקחו את ילדיהם והתחילו לקרוא פרקי תהילים והתחננו לריבונו של עולם שהבשורות הטובות לא יתמהמהו מלבוא. "אבינו מלכינו בטל מעלינו כל גזירות קשות, אבינו מלכינו חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו, אבינו מלכינו חוננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו"
במוצאי השבת בשעת לילה מאוחרת, בעודי שוכב בטיפול נמרץ, אך הפעם בהכרה, לא הצלחתי להירדם כבראשי לא מפסיקות לרוץ אין סוף מחשבות. לפתע אני שומע שבחדר לידי אחת המאושפזות התחילה בקריסת מערכות. כל הצוות הרפואי הוקפץ לנסות לייצב את מצבה, אך כעבור כשעה הם נאלצו לקבוע את מותה. בלילה הזה לישון כבר לא ישנתי, אך שוב התחדדה לי ההבנה עד כמה גדול הנס ועד כמה הדברים יכולים היו להסתיים אחרת.
הפעם הראשונה שירדתי לבית הכנסת הייתה בליל שמחת תורה. בטרם נכנס החג הלכתי להיפרד מהסוכה הסמוכה לבית הכנסת ונכנסתי להתפלל. בתום תפילת שמונה עשרה ניגש אלי הגבאי ואמר לי "אין כמוך" ואז החזן פתח ואמר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" והציבור אחריו, ואז הגיע תורי " אין כמוך באלוהים אדוני ואין כמעשיך" תוך כדי שאני אומר את הפסוק, המילים התחילו להתחדד לי ואני מרגיש שגוש גדול עומד לי בגרון והדמעות התחילו לרדת על לחיי. "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלך בכל דור ודור..."
ביום בו עמדתי להשתחרר מבית החולים, בעוד אני יושב בחדרי וממתין עם עינת לקבלת מכתב השחרור, לפתע נכנס לחדר, שלום גליל, הפרמדיק שהציל אותי ברגע שהתמוטטתי בכניסה לשילה הקדומה. שלום התיישב ואמר לי "באתי להשלים לך את החלק החסר לך בתוך הסיפור. כשראיתי אותך מתקרב אל שער הסיום, נראת לא טוב, התכוננתי לקפוץ עליך ולתת לך טיפול. ברגע שחצית את שער הסיום התמוטטת ואני מיד ניגשתי אליך. היית ללא דופק וללא נשימה, התחלתי בפעולות החייאה ותוך דקה הדופק והנשימה חזרו, אז התחלתי לטפל במכת החום. בעת הפינוי לירושלים רצו שאעביר אותך לאמבולנס נט"נ שהגיע מכיוון עפרה. ברגע שהבנתי שהאמבולנס השני הוא מוגן ירי סירבתי להעביר אותך כדי לא לעכב את ההגעה לביה"ח והמשכתי בנסיעה עד להדסה הר הצופים". בשלב זה הבנתי שוב עד כמה גדול הנס ועד כמה ידע הקב"ה לשתול אנשים צדיקים בדרך שיפעילו את שיקול הדעת המקצועי הנכון וידעו לבצע את הפעולות מצילות החיים בזמן הנכון ובמקום הנכון.
מאז שהשתחררתי מבית החולים אני מוצא את עצמי לא מעט, מביט בילדי מביט בסביבתי, כאילו מהצד וחושב: זה יכול היה להיות אחרת, זה שאני פה, צוחק ושמח עם משפחתי, ממשיך בעבודתי, מספר לכולם על הנס הגדול שקרה לי, זה ממש לא מחויב המציאות וזה יכול היה להסתיים אחרת. לא פעם אני מנגב דמעה נסתרת ומרגיש מחנק בגרון ושוב צצה בראשי השאלה "השארת אותי אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? מה לעשות עם המתנה הגדולה הזאת שנתת לי? היכן אפשר להשתפר? מה אפשר לעשות טוב יותר?
"על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכינו תמיד."
"האל בתעצומות עוזך הגדול בכבוד שמיך הגיבור לנצח והנורא בנוראותיך"
תודה למורינו ורבינו הרב דרוקמן, לרב ויצן לרב איתי הלוי ולשר אורי אריאל שטרחו ובאו לחגוג איתנו ערב זה.
תודה גדולה לכל האנשים שהתפללו תמכו, התענינו והציעו עזרה. תודה גדולה לכל מי שטרח ובא הערב לחגוג איתנו.
תודה למשפחתי היקרה שעטפו חיבקו ונתנו כתף ככל שנדרש
תודה למשפחת מרכז ישיבות בני עקיבא לצוותים של כינור דוד שירת הים שלא פסקו מלהתפלל ולהתעניין. תודה גדולה לרב מוטי הרשקופ שהתנדב מיד לקחת אחריות לכל הצד המוזיקאלי.
תודה לתושבי מגרון ופסגות תודה לכל עובדי המועצה ולצוות היקר של שילה הקדומה שנירתם לסייע בארגון ערב זה מעל לכל הציפיות.
תודה לחברים מקייטרינג נפלאות התזונה.
תודה לכל הרבים שרצו מאוד לסייע אך כבר לא נשאר לנו מה לבקש".
