לא קשה היה להבחין במידות הטובות של נורית, במאור הפנים שלה וברצינות שבה התייחסה לכל דבר.
אבל רחלי הייתה ביישנית, ולנורית היו חברות רבות. מדי פעם היא חייכה לרחלי, ויום אחד אפילו הזמינה אותה לבוא אליה אחרי האולפנה, אבל לא נוצר בין השתיים קשר חברי עמוק יותר. ורחלי חיכתה וחיכתה, עד שההזדמנות תגיע.
חלפו שנתיים. רחלי ונורית התחילו את כיתה ט' באולפנה יחד. באותו בוקר צעדה רחלי כהרגלה לאולפנה, ולפתע ראתה מולה את נורית צועדת עם דמות מבוגרת, שפוסעת לאט לאט בעזרת הליכון. רחלי התאפקה שלא לנעוץ מבטים תמהים בזוג המוזר, אבל נורית קלטה את רחלי בזווית העין. "בוקר טוב, רחלי. אולי תוכלי לעזור לי?" שאלה, ושמץ אדמומיות נבוכה עלה בלחייה. "אני צריכה לעזור לאמא שלי להגיע לקופת חולים. היום העוזרת שלה לא הגיעה. את יכולה אולי לאחוז בה מהצד השני?". רחלי לא התמהמהה: היא רצה בשמחה לכיוון האישה, אחזה בידה ויחד צעדו השלוש אט אט לקופת החולים.
בדרך החלה נורית לספר לרחלי על מחלתה של אמה, על הטיפול בה, ועל השעות הרבות שבהן היא יושבת עם אמה, מסייעת לה לאכול, לבחור בגדים, ומקריאה לה ספרים. רחלי הקשיבה ברוב קשב. היא העריצה כעת עוד יותר את נורית, והרגישה שגם נורית נפתחה אליה והן עומדות בפתחה של חברות חדשה.
ואכן, מאותו יום הקשר בין רחלי ונורית הלך והתהדק. הן שוחחו יחד שעות ארוכות על כל נושא שבעולם, ביקרו זו אצל זו, ורחלי עזרה רבות לנורית בטיפול באמה החולה.
יום אחד, אחרי שחזרה מביקור אצל נורית, ראתה רחלי את אחותה הגדולה לאה יושבת בסלון ופניה עגומות. המחזה לא היה חדש: לאה הייתה שרויה בעצבות רוב הזמן. היא הייתה נערה שלא היו לה חברות, היה לה קשה בלימודים ולא היה לה שום כישרון שהפך אותה לייחודית. "איך היה אצל נורית?" הפטירה בעגמימות לעבר רחלי. "נחמד", השיבה רחלי, שהרגישה בצערה של אחותה. "הלוואי שהייתה לי חברה כזאת, כמו נורית. אז היו לי יותר חברות, כולן היו מדברות איתי, ולא הייתי יושבת כל היום בבית לבדי", אמרה לאה.
רחלי הלכה למטבח לשתות משהו, ובינתיים נרקמה במוחה תוכנית. הרעיון כלל ויתור גדול מאוד מצִדה, אבל היא ידעה שבכך אחותה לאה תהיה מאושרת. כשחזרה לסלון אמרה: "לאה, אני רוצה לבקש ממך משהו. אני אגלה לך סוד, ואל תגלי לאף אחד". היא החלה לספר ללאה על אמה של נורית, על מחלתה ועל העזרה שהיא מגישה לה בעת ביקוריה אצל נורית. היא הסבירה ללאה בדיוק מה וכיצד צריך לעשות כדי להקל על האם החולה ולעזור לנורית בטיפול. "אני חושבת שבחודשים הקרובים לא אוכל לבוא לנורית, יש לי עומס של מבחנים. אולי תלכי את אליה ותעזרי לה?" ביקשה רחלי.
לאה הנהנה, היא הבינה את הוויתור של רחלי וחיבקה אותה כשדמעות תודה בעיניה. היא החלה ללכת יום יום לנורית וסייעה לה. ואכן, נורית גילתה בלאה חברה טובה וקשובה, ואט אט נוצר קשר גם ביניהן. רחלי נשארה בביתה, למדה למבחנים וקראה ספרים. היא התגעגעה לחברות עם נורית, אבל הייתה מאושרת בשמחתה של אחותה, שאור חדש ניצת בעיניה.
"השבוע חל יום פטירתה של רחל אמנו", סיימה אמא את הסיפור שסיפרה לנו לפני השינה. "גם רחל נתנה את היקר לה מכול למען אחותה הגדולה לאה, כדי שלא תתבייש. ובזכות המעשה הגדול שלה הבטיח לה ה' 'ושבו בנים לגבולם'".