1
השבוע האחרון עמד בסימן שלושה מנהיגים: הילארי, טראמפ ודוד ביטן.
הח"כ מהליכוד שהוא גם יו"ר הקואליציה התראיין בלי סוף, ובכל ראיון התעלה על עצמו וסיפק פנינים חדשות לעיתונאים המזועזעים, שבתגובה, רק נהנו ללעוג ולחבוט בו. בהתחלה הוא הציע לשלול את האזרחות של חגי אלעד מ'בצלם'.
אחר כך הציג מסמך מופרך על "החיסכון הכלכלי בסגירת התאגיד ובשימור רשות השידור". בהמשך הודה שהכול בגלל שבתאגיד יש שמאלנים אשכנזים ושהוא בודק להם את חשבונות הפייסבוק. בסוף הוא גם ניסה להסביר שרצח רבין לא היה פוליטי. זו רק רשימה חלקית. כל משפט כזה הספיק לתקשורת כדי לגנות, להזדעזע, וכמובן להעלות אותו שוב מיד לשידור, כדי לקבל את המנה הבאה, לגנות, להזדעזע, וכמובן וכו'.
האמת היא שביטן באמת אחראי לכמה יציאות-באין-כניסה, אבל יש משהו שמפריע לי אפילו יותר מהסגנון שלו. ומוזר שזה מפריע רק לי. כולם מדברים על ביטן, אף אחד לא מדבר על השבת. חלק ניכר מהכותרות שיצאו מפיו נאמרו באירוע שנקרא "שבתרבות" בחולון. ביטן הוא לא ח"כ מן השורה, הוא יו"ר הקואליציה. תפקיד חשוב, אפילו סוג של סמל. איפה משה גפני? איפה בנט, או לפחות סמוטריץ'? הם לא צריכים לאיים במשבר קואליציוני ולא לשלול לו אזרחות, יש עוד דרכים להעביר את המסר, בהסכמה, בידידות. אבל בהחלט צריך להעלות לסדר היום את השחיקה במעמדה של השבת במדינת היהודים, והסיפור הזה הוא דוגמה קלאסית לכך.
אז למה בעצם כולם עטים על דבריו של ביטן, אבל לא מתייחסים לרגע למקום שבו נאמרו? האם אפשר לנסות ולשנות את הנורמה הזאת? ואגב, האם ילדיו של ביטן לא היו מעדיפים שאביהם יישב לנוח יחד איתם בבית אחרי שבוע עמוס כזה, במקום לרוץ לחולון?
לא, אני לא אומר לו מה לעשות בבית, בחייו הפרטיים (התורה דווקא כן אומרת), אבל כשיו"ר קואליציה מחלל שבת ומספק כותרות דרמטיות – הוא מאלץ עשרות אנשים לעבוד גם כן בשבת. כתבים, מפיקים, עורכי חדשות, אנשי סאונד, וכמובן ח"כים במפלגות מתחרות שמפעילים את הדוברים שלהם שצריכים להוציא גינויים. עבירה גוררת עבירה. אפילו העיתונאים שחרדים ביותר לגורל התאגיד לא יגידו שזה פיקוח נפש.
2
אני רוצה להגיד משהו על בוז'י הרצוג וציפי לבני: הם אנשים נחמדים. רגע, רגע. לפני שאתם מבטלים את המנוי ל'בשבע' (אפילו שהוא חינמון). חכו רגע. יש המשך.
אבל קודם כול, ברצינות, בוז'י הוא בעיניי השכן הקלאסי. הייתי שמח להיות איתו בוועד הבית, או לפגוש אותו בכל בוקר במעלית. הוא וגם אשתו מיכל נראו לי תמיד סימפטיים, מה לעשות. וכך גם ציפי לבני ובעלה נפתלי. ראיתי אותם לא אחת באירועים, לאו דווקא פוליטיים. היא תמיד מנומסת, ייצוגית, מענטשית. וכך גם הוא.
אז למה הם מתעקשים לאחרונה, ממש מתאמצים, להשתנות? הקשבתי לחלק מהדברים שהם אמרו במוצאי שבת בכיכר רבין, למשל. עזבו רגע את התוכן המקומם, בואו נדבר רגע על הטון. הם כאילו עובדים על עצמם כדי להיות נאחסים, חמוצים. כאילו איזה אייל ארד או אסטרטג אחר עמד מולם בחזרות ואמר: לא טוב, לא טוב. לא מספיק נשכני, לא מספיק מלוכלך, אני רוצה את זה יותר חזק, יותר בוטה.
אם בעולם היהודי כל אדם, וכשל שכן מנהיג, צריך לעבוד על מידותיו כדי לעדן את עצמו ולהתעלות, נראה ששניהם נרשמו לקורס ההפוך. חבל. ציפי, את באמת רוצה להיות זהבה גלאון? בוז'י, אתה בחור טוב, אתה רוצה בכוח להפוך לדונלד טראמפ?
3.
אפרופו טראמפ. הטור הזה יורד לדפוס לפני פרסום תוצאות הבחירות באמריקה, אבל גם אם הייתי יודע מה התוצאות, אני לא חושב שיכולתי להגיב עליהן בצורה רצינית.
אני זוכר איך שמחתי כשאריאל שרון ניצח, ואני זוכר איך שנתיים אחר כך בכיתי כשהרס – בזכות אותם קולות שבחרו בו – את גוש קטיף. אז איך אני יכול לדעת מה באמת צפוי לנו מכיוונם של טראמפ/קלינטון (אתם, שבזמן קריאת הטור יודעים את התוצאות, יכולים למחוק את המיותר. בעצם, אין צורך, הוא כבר בין כה מחוק).
ובכל זאת, שתי מסקנות כבר אפשר להסיק מהבחירות הסוערות האלה:
את המסקנה הראשונה שמעתי מפי מחנך ותיק, שאמר לי שאם טראמפ ינצח – זה בעיניו אסון חינוכי. בלי קשר לתוצאות ולשאלה "מה טוב ליהודים", טיפוס כזה מדבר בדיוק את רוח התקופה: גסות רוח, עלק-אותנטיות, כנות שמעליבה אחרים, לעג לאחר, ובקיצור, כל מה שאותו מחנך לא רוצה שהתלמידים שלו יעריצו, בטח לא בגיל צעיר. זה קשור קצת למה שכתבתי על בוז'י וציפי. למה להיות נחמד זה כבר לא נחשב?
התובנה השנייה היא שבורא עולם מאוד נוכח אצל האמריקאים. "שאלוקים יברך את אמריקה", הם חותמים כל נאום. "שאלוקים יברך אתכם", "נמשיך בעזרת הא-ל" וכו'. כל נואם שם הוא עופר וינטר. שם שמיים ממש שגור על פיהם. אני יודע, זה לא ממש מחייב אותם באופן מעשי לקיים תרי"ג מצוות. אפילו לא שבע מצוות בני נח. אבל בכל זאת, זה מחמם את הלב, כל האזכורים האלה של הקב"ה.
ואחרי כל מה שהם עברו בבחירות האלה, אז באמת, שאלוקים יברך את אמריקה.
לתגובות: yedidyam@netvision.net.il