ניצחון הלאומיות על הגלובליזציה

הדמוקרטים היו צריכים להבחין בכך שהציבור האמריקני מאס בגלובליזציה וחפץ בלאומיות, אבל הזלזול שלהם בטראמפ סימא את עיניהם

עמיאל אונגר , ט' בחשון תשע"ז

את הטור הזה התחלתי לכתוב ביום רביעי בארבע לפנות בוקר, ובשש בבוקר כבר מחקתי את כל מה שהספקתי לכתוב.

זה היה בשלב שבו בחירות 2016 בארצות הברית התחילו להזכיר את ניצחונו של בנימין נתניהו מול פרס בבחירות 1996. רק חסר לנו מישהו שיתעלל בקלינטון ובסוקרים כמו צחי הנגבי הצעיר, שכאשר התבררו ב‑1996 תוצאות האמת שסתרו את המדגמים של הסוקרים כינה את שמעון פרס ז"ל "ראש ממשלת הסקרים".

הסימן הראשון לסיכוייו של טראמפ לנצח היו המדגמים (שכמו במקרה של פרס חייכו בהתחלה לקלינטון) שהעידו כי 40 אחוזים מהבוחרים מבקשים מנהיג חזק. סביר שממצא כזה יזין טורים נוספים בארצות הברית ואצלנו שיטענו כי טראמפ הוא היטלר חדש, או במקרה הטוב מוסוליני. אבל טבעי שבשעות משבר אנשים משוועים למנהיג - ואמריקה נמצאת במשבר, למרות התרברבות מחנה קלינטון שהחיים במדינה הם תותים.

השאלה היא רק מאיזה מחנה בא המנהיג. אצלנו, למשל, כאשר ישראל מחכה לרבין, אומרת כן לזקן או סוגדת לברק אובמה, הדבר נחשב לטבעי וחיובי, אבל התנהגות דומה שפועלת לטובת הימין מתוארת כחזרה לימי המשטר הנאצי. בנוגע לאובמה, חרף חוסר אהדתנו אליו, הוא לכל הפחות שידר מנהיגות ודרך. קלינטון, לעומתו, הזכירה את פרס מתשדיר הבחירות המפורסם של בחירות 1981, כאשר ספי ריבלין הדביק לו את תדמית ה"כן ולא" הקטלנית. גם בה דבקה תדמית של מי שפועלת כשבשבת ולא כמנהיגה.

הדמוקרטים זנחו את הפועלים

הדלק העיקרי של מסע הבחירות של טראמפ, כפי שהתבטא במדינות כמו פנסילבניה ואוהיו שהצביעו לאובמה בשתי מערכות הבחירות הקודמות ועברו לטראמפ, היה ההתקוממות נגד הגלובליזציה ותחושת המצביעים שהם כבר אינם שולטים במדינתם.

היבט אחד של התקוממות זו היה שינוי היחס כלפי מדיניות הסחר החופשי. ניתן היה לראות את התרעומת נגד ההשלכות של מדיניות זו גם בהצלחה היחסית שקצר ברני סנדרס, שהפך את הנושא לבייבי שלו. יכולתו להתיש את קלינטון בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית הייתה חייבת לשמש כלפיה תמרור אזהרה. אבל התיעוב והזלזול בטראמפ סנוורו את מחנה קלינטון מלהבחין בנפיצות הנושא.

ההתנגדות לסחר החופשי קיפלה בתוכה מצוקה אישית של אנשים שנפלטו ממעגל העבודה בעקבות סגירת מפעלים. הייתה תחושה שהמפלגה הדמוקרטית זנחה את הפועלים והתמסרה למאבק למען קבוצות אחרות, למשל לקידום זכויות הלהט"בים. אף שהאיגודים המקצועיים השקיעו הון תועפות במסע הבחירות של קלינטון, כמעט מחצית מחברי האיגודים הצביעו לטראמפ על פי המדגמים. בשנות השמונים כינו את המצביעים הללו "הדמוקרטים של רייגן" שערקו למפלגה הרפובליקנית מסיבות זהות. היה זה ביל קלינטון שהחזיר אותם הביתה, ורעייתו הילארי כשלה במאמצים להותיר אותם בתוך האוהל המפלגתי.

בנאום הניצחון שלו, טראמפ הבטיח ליצור מקומות עבודה על ידי שיקום התשתיות, ויצר את הרושם שהוא לא שולל הזרמת כספים ממשלתית לצורך שיקום זה. שאלה מעניינת היא איך תדור משנתו הכלכלית של טראמפ ביחד עם התפיסה הרווחת אצל השמרנים בקונגרס הדורשת קיצוץ בהוצאות הממשלתיות ובמעורבות הממשלתית.

אבל גלובליזציה איננה רק שאלה כלכלית, אלא בעיקר שאלה של זהות. תומכי הגלובליזציה סבורים שאין ערך ללאומיות ואפילו אין מקום לגבולות, כאשר מבחינתם המודל שאליו יש לחתור הוא האיחוד האירופי וגבולותיו הפתוחים. לדידם, המדינה חייבת להעניק למהגרים הבלתי חוקיים חנינה ומסלול לאזרחות, היות שהם מצעירים את האוכלוסייה ומורידים את עלות העבודה.

הדיבורים על רוב חדש ובלתי-לבן בארצות הברית, והתחושה שקלינטון תהיה חייבת לגמול להיספאנים על ניצחונה, דחפו בוחרים לבנים להגיע לקלפי גם כאשר נותרו אצלם ספקות לגבי טראמפ. חלקם הרגישו שאין להם את הלוקסוס לנסות לעבור קדנציה אחת של קלינטון בשלום. הם פחדו שהמשך נחשול ההגירה ידרדר את ארצות הברית לעבר נקודת האל-חזור.

היהודים של טראמפ

בנוגע אלינו: גודש הסיקור שנעשה בישראל לבחירות בארצות הברית הרגיז חלק מהציבור הישראלי, אך הוא היה מוצדק. פרט לעובדה שמדובר בסיפור צבעוני, שבכל העולם דחק הצדה סיפורים דרמטיים אחרים כגון המתקפה על מוסול - הסיקור מוצדק מפני שלבחירות הללו תהיה השפעה משמעותית על ישראל. אך ההשפעה תהיה הפוכה מזו שייחלו לה אנשי התקשורת.

אנחנו חושבים באופן טבעי על נושאים כמו הצבעות באו"ם, סיוע צבאי, מעמד ירושלים וחידוש הבנייה ביו"ש. סביר להניח שכמה ממקורבי טראמפ כגון רודי ג'וליאני, ג'ון בולטון, מייק הוקאבי וניוט גינגריץ' אכן יתרמו לתזוזה חיובית בנושא.

אבל החיזוק החשוב יותר הוא התודעתי. הסימפתיה שהפגינה התקשורת הישראלית לקלינטון מול הבוז שהפגינה כלפי טראמפ, שהזכירה את האהדה להרצוג בבחירות האחרונות, מוכרת לנו היטב. כל נאום של אובמה למען הילארי עורר אצלם השתאות. עתה הם למדו שלא רק בישראל אלא גם בארצות הברית המציאות שונה, ואולי - אם להשתמש בביטוי של יאיר לפיד - זה ילמד אותם קצת צניעות.

הניצחון משנה לטובה גם את יחסי הכוחות בתוך הקהילה היהודית בארצות הברית. עיתון 'הארץ', אשר כתב ששלדון אדלסון עם תמיכתו בטראמפ הפך להיות נטל על נתניהו, יצטרך לבצע חישוב מסלול מחדש בנוגע לקביעה זו. יש להודות לאדלסון, שהזרים מיליונים למסע הבחירות של טראמפ בתקופה הקריטית, ולאנשים כמו עו"ד מרק צאל, הדובר העיקרי של טראמפ בישראל, וכמובן לחתנו היהודי של טראמפ ולעוזרים בכירים ששמרו על הקשר עם המועמד הרפובליקני.

עדיין לא קיבלנו את התפלגות ההצבעה היהודית בבחירות הללו, אבל סביר שהיהודים שמרו על דפוסי ההצבעה המסורתיים לטובת המועמד הדמוקרטי. גרועה מכך הייתה התנגדותם לטראמפ של אינטלקטואלים יהודים שמרנים כגון אנשי הירחון 'קומנטרי', השבועון 'וויקלי סטנדרד' ופרשנים כמו ברט סטיפנס ב'וול סטריט ז'ורנל' וצ'ארלס קראוטהאמר ב'וושינגטון פוסט'. אלה לא היו מוכנים להשלים עם הצלחתו של טראמפ לאחר שכבר ניצח במפלגה הרפובליקנית, ולכן חלקם שמרו על נייטרליות וחלקם ערקו למחנה קלינטון. עתה הם נמצאים בכף הקלע: הם אינם רצויים הן אצל הליברלים והן בחצרו של המנצח.

בתוך הקהילה היהודית נוצר כעת מאזן כוחות חדש: ארגון השמאל 'ג'יי סטריט' רכב על נגישותו לאובמה כדי להתחזק, אבל אצל טראמפ הוא כבר לא יהיה אורח רצוי. מאידך, ליהודים שאהדתם לישראל אינה מוטלת בספק תהיה גישה הרבה יותר נוחה לבית הלבן.

לשנות את השיטה

השלכה נוספת של הניצחון היא שהוא סייע להצלחת הרפובליקנים לשמור על רוב בשני בתי הקונגרס, וגם מאפשר להם לקבוע את הרוב בבית המשפט העליון. המאבק על השליטה בעליון הייתה אחת הסיבות החשובות להמשך תמיכת הנוצרים האדוקים בטראמפ, למרות מעידותיו (והדבר שוב מזכיר את נתניהו ב‑1996, ואת הסלחנות שגילה כלפיו הציבור הדתי). שמרנים דתיים רואים את האקטיביזם השיפוטי כסיבה העיקרית להפסדים שספגו בבית המשפט בנושאים כגון הפלות ונישואים חד-מיניים. טראמפ הבטיח להם שופטים כרוחם.

מוטב למחנה הלאומי אצלנו להפנים את הלקח הזה: הפתרון לאקטיביזם השיפוטי אינו דרישה לרוב מיוחס או רגיל בוועדה לבחירת שופטים, אלא שינוי רדיקלי בדרך בחירת השופטים תוך הוצאתם של שופטים מכהנים בעליון מהוועדה לבחירת שופטים. לראש ממשלה תינתן האפשרות להגיש מועמדים שעברו את הסינון לבית המשפט העליון לאישורה של הכנסת, ואם תרצו - בהצבעה חשאית. זו היא הדרך להשיג את השינוי הדרוש בעליון.