בלי טראמפומניה

ניצחונו של טראמפ נראה אמנם כבשורה טובה לישראל, אבל לא מומלץ לפתח ציפיות מוגזמות

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ט' בחשון תשע"ז

בלי טראמפומניה               -ערוץ 7
השגרירות לא תעבור כל כך מהר לירושלים. נתניהו וטראמפ
צילום: קובי גדעון, לע"מ

1

תשעה באב של התקשורת

פרצופי הנכאים של בכירי הכתבים והמגישים הישראלים שנשלחו לסקר את הבחירות בארצות הברית אתמול לפנות בוקר, הבהירו היטב כי התוצאה הסופית רחוקה מאוד מלהיות לרוחם. כמה מהם היו נראים כאילו בעוד רגע הם עומדים להזיל דמעה.

רמת המעורבות הרגשית של התקשורת הישראלית במתרחש בבחירות בארצות הברית הגיעה במרוץ שהסתיים לשיאים שלא נראו כמותם מעולם. מהרגע הראשון היה ברור שכלי התקשורת המרכזיים, מלבד אחד, מחזיקים בדעה ברורה. הם רצו בכל כוחם לראות את הילארי קלינטון בבית הלבן. קשה שלא להיזכר במה שקרה כאן, בישראל, ערב הבחירות האחרונות. שילוב של סוקרים שככל הנראה התקשו לחזות מגמות אמיתיות יחד עם השפעה גדולה של משאלת הלב, הביאו לפער בלתי נתפס בין התחזיות למציאות.

אין ספק שרבים בציבור הישראלי, במיוחד באגף הימני של המפה, מחייכים הבוקר. יש על מה, שמחה לאיד היא תכונה אנושית. אבל צריך להיזהר מאוד שהחיוך הזה לא יהפוך לשאננות.

נכון, יש סיכוי רב שהטון של הממשל האמריקני הבא כלפי ישראל יהיה הרבה יותר ידידותי. הכוורת הנשיאותית של טראמפ תהיה מורכבת ככל הנראה מאנשים שאוהדים את ישראל בלבם, וזאת בניגוד למרבית הכוורת הנשיאותית של אובמה. אך עם זאת הטון איננו הכול. השמירה על האינטרסים הישראליים במובנם הרחב בתקופת ממשל טראמפ עשויה להיות משימה קשה לממשלת ישראל לא פחות מאשר בתקופת ממשל אובמה. טראמפ כבר הבהיר שמבחינתו האינטרס האמריקני כפי שהוא תופס אותו עומד מעל הכול, ולא בטוח שממשלת ישראל תמיד תאהב את זה. ולירושלמים שבינינו: אל תעמדו ותחכו בכניסה לעיר לראות את המובילים מעבירים את שגרירות ארצות הברית לירושלים. זה לא יקרה בקרוב.

2

מכה קלה בגלימה

סוף שבוע סוער במיוחד עבר על המערכת המשפטית בשבוע שעבר. הסערה, שרחשה מתחת לפני השטח כבר זמן רב, התפרצה כמו לבה רותחת עם פרסום מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לשרת המשפטים איילת שקד, שזכה לכינוי המכובס "מכתב ניתוק היחסים". אם מתרגמים את המכתב ממשפטית לשפת בני אדם, מדובר בלא פחות ממכתב נאצה. שבירת כלים מוחלטת.

הגפרור שהצית את התבערה היה דיווח שהתפרסם יומיים קודם לכן בחדשות ערוץ 2, ולפיו שרת המשפטים שקד עומדת בעצמה מאחורי הצעת החוק שהניח חבר הוועדה לבחירת שופטים, ח"כ רוברט אילטוב, על שולחן הכנסת. על ההצעה עצמה כבר כתבנו בשבוע שעבר. מטרתה היא לאפשר בחירת שופטים לבית המשפט העליון ברוב רגיל, ובעצם בלא צורך בהסכמת שופטי בית המשפט העליון לבחירה.

אלא שבסוף השבוע גילתה נאור לחרדתה שהעולם השתנה. בעבר נזיפה כזו מנשיאת בית המשפט העליון המכוונת לשרת המשפטים הייתה גורמת לכל המערכת המשפטית לעבור לדום. אבל הכללים השתנו, ונאור למדה את זה בצורה הכואבת. את המכה הראשונה קיבלה הנשיאה דווקא מהעיתונות. בניגוד לעבר, הפעם לא התייצב המלייה העיתונאי כולו לצדה של נאור. רבים מהמאמרים בעיתוני סוף השבוע האחרון מתחו עליה ביקורת חריפה, גם מכיוונים שמהם היא לא ציפתה לקבל ביקורת. המכה הכואבת יותר הגיעה מבית. אמנם כמעט כל שופטי העליון שותפים לדעתה של נאור ששינוי כללי המשחק בעת הזאת איננו ראוי. למרות זאת, כמה מהם, ולאו דווקא החשודים המיידיים, טרחו להבהיר לה בסוף השבוע שהיא פשוט הגזימה. ככה לא עושים לשרת משפטים, אפילו אם מדובר באיילת שקד וביוזמה שכזו.

מוחלשת כתוצאה משתי המכות הללו ביקשה נאור להיפגש מיד ביום ראשון עם שרת המשפטים. למעשה ביקשה נאור משקד סולם לרדת על גביו מהעץ שעליו טיפסה. שקד הסכימה להגיש לה את הסולם, אבל למעשה זהו סולם ריק מתוכן. אם להשתמש במטאפורה שבה עשתה הנשיאה עצמה במכתב מסוף השבוע האחרון, הצבת אקדח על השולחן, הרי ששקד הותירה את האקדח על השולחן, גם אם מטעמי נימוס כיסתה אותו במפית.

גם לפני הפגישה ביום ראשון היה ברור לכל הצדדים שהצעת החוק לא תעבור לפסים מעשיים לפני שיתברר שאי אפשר להגיע להסכמות, כלומר לפני חודש אפריל. מוקדם יותר ממילא לא הייתה שום דרך לגייס להצעה רוב בכנסת. גם אחרי כן זה לא יהיה פשוט, אבל לפני כן זה פשוט בלתי אפשרי. מה ששקד הסכימה בפגישה, בעיקר לשם הנימוס, הוא לומר את זה בקול ובניסוח מרגיע. זה הכול.

כעת יחזרו כולם לשולחן המשא ומתן, כשהדד-ליין לסיום השלב הרגוע ולתחילת שלב כיפוף הידיים כבר מסומן, חודש אפריל הקרוב. אז יתחיל רצף פרישות השופטים מבית המשפט העליון, בפרישתו המוקדמת של השופט צבי זילברטל. אם לא תהיינה הסכמות, הפיצוץ שראינו בסוף השבוע האחרון יהיה רק קדימון לפיצוץ הגדול שיתרחש אז.

3

תגובה לא מידתית

תרשו לי לא להצטרף למקהלת מוחאי הכפיים לתגובת לשכת ראש הממשלה לתחקיר תוכנית 'עובדה' על רעיית ראש הממשלה. נכון, התחקיר היה לא מרשים, בלשון המעטה. רובו הגדול הוא מיחזור טענות שכבר נשמעו, ומיעוטו אנשים שבעבר כבר ידענו שבטנם על בני הזוג המלכותי מלאה, וכעת שמענו זאת מפורשות. בהחלט לא מהתחקירים שאילנה דיין יכולה להתפאר בהם. למרות זאת, התגובה שנשלחה לתוכנית, ובצעד מחוכם הוקראה על ידי דיין בשלמותה, מעידה שמשהו לא טוב קורה בלשכת ראש הממשלה.

זה לא התחיל עם אילנה דיין. כבר זמן מה שלשכת ראש הממשלה איננה שולחת תגובות ענייניות לחשיפות ותחקירים על ראש הממשלה ורעייתו. רק בשבועיים האחרונים זה קרה עם עיתון 'הארץ', עם 'ידיעות אחרונות' וכאמור עם התוכנית 'עובדה' בערוץ 2. בכל המקרים הללו כללה התגובה במקום מענה לטענות, אולי בתוספת עקיצה כואבת לכלי התקשורת, מתקפה קשה, בוטה ושלוחת רסן על כלי התקשורת מבקש התגובה.

אינני יודע, ואיש מחוץ ללשכת ראש הממשלה לא יודע, מי בדיוק עומד מאחורי ניסוחה של כל אחת מהתגובות. נראה שהמנסח הוא אחד, אבל אנחנו לא יודעים מי הוא, והאמת היא שזה גם לא מאוד משנה. מי שאחראי לסגנון הבוטה והמתלהם הוא ראש הממשלה, ורק הוא. באותה מידה שהוא אחראי גם, אגב, להתעללות הנמשכת בעובדי רשות השידור ועובדי תאגיד השידור הציבורי, התעללות מתמשכת שסופה לא נראה באופק.

נכון, כל כלי התקשורת שקיבלו מתקפה במקום תגובה קנו ביושר לפחות חלק ממנה. התקשורת הישראלית עשתה לנתניהו מה שלא עשתה לכל ראש ממשלה אחר. בניגוד לחלק גדול מעמיתיי, אני גם לא רואה במתקפה של נתניהו על התקשורת הישראלית סכנה לדמוקרטיה ואיום על חופש הביטוי. לפחות בינתיים נראה שחופש הביטוי בישראל דווקא יציב מאי פעם. מה שבאמת מפריע לי הוא מה אנחנו לומדים מכל זה על מה שקורה סביב ראש הממשלה, ולצערי נראה שאנחנו לומדים מזה דברים לא חיוביים במיוחד. נראה שנתניהו וסביבתו איבדו בהקשר הזה את קור הרוח ואת החשיבה הרציונלית. ראש הממשלה וסביבתו פועלים מהבטן במקום מהראש. זה לא נורא כשזה קורה אצל אדם רגיל. זה די מדאיג כשזה קורה אצל ראש ממשלה. היינו שמחים מאוד לדעת שרק בנושא הזה נתניהו פועל מהבטן, אבל קשה מאוד להיות בטוחים שאכן זה המצב.

4

מה שביטן רצה להגיד

לו הייתי יו"ר הכנסת הייתי יוזם מיידית, בשבוע הראשון לכהונתי, עדכון לתקנון הכנסת האוסר על ח"כים להופיע באירועי 'שבתרבות'. המניע לא היה דתי, רק רצון לשמור על תדמית הכנסת. משום מה, אולי בגלל קדושת היום, נוטים חברי כנסת להיכשל בלשונם דווקא באירועים הללו. הנכשל התורן השבוע היה ח"כ דוד ביטן, עד לפני שנה וחצי אדם אלמוני וכיום אישיות מרכזית במערכת הפוליטית. ביטן אמר שם, בין היתר, ש"רצח רבין לא היה פוליטי", ומיד קם יריד בבית. המתקפות על ביטן היו מיידיות, ואיש לא ניסה לרגע אחד להקשיב ולשאול למה הוא התכוון. מי שכן היה מקשיב היה מבין שביטן בסך הכול ניסה להגיד שמשמעותו של הרצח חורגת מהתחום הפוליטי לתחום הלאומי. רצח של ראש ממשלה הוא לא עניין של ימין ושמאל.

אז ביטן כאמור לא התכוון, אבל לי, ברשותכם, יש לקח מההתנפלות על ביטן. כן, אם ככה אתם רוצים את זה, אז רצח רבין הוא אירוע פוליטי לחלוטין, ומכיוון שאני לא מהמחנה הפוליטי שממנו בא יצחק רבין, אז הרצח הזה לא נוגע אליי. אל תצפו ממני לזכור, אל תצפו ממני להזיל דמעה, ובטח שבטח שאין לי כוונה להגיע לעצרת. רבין היה ראש ממשלה, ולכן טבעי שתהיה לו אזכרה ממלכתית, אבל שם זה נגמר. אם השמאל רוצה להתייחס לרבין כאל נכס פוליטי שלו, אנחנו לא נפריע לו. ייתכן שזו זכותו. אבל באותו הרגע שרבין הפך סופית לנכס פוליטי, הוא גם איבד את משמעותו הלאומית. אל תרדפו אחרינו, אל תשכנעו אותנו לבוא למוזיאון ואל תצפו מאיתנו לקשט את העצרת. את "איפה ישנם עוד אנשים", "הו רב חובל", ו"לבכות לך" אנחנו נשיר, ברשותכם, בפעם אחרת.

=============================================================

הפינה הכלכלית

העיריות ששמחות להיות עניות

איך הייתם מרגישים אם יום אחד היו מספרים לכם שאתם הרבה יותר עניים ממה שחשבתם תמיד? מן הסתם לא הייתם שמחים במיוחד. אף אחד לא שמח לגלות שהוא עני, נכון? אז בטח תופתעו לשמוע על תופעה מוזרה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה בשבוע שעבר את הדירוג הסוציו-אקונומי המעודכן של הרשויות המקומיות בישראל. מדובר בדירוג שמשקף את הרמה הכלכלית של הרשויות המקומיות השונות, על פי סל רחב של משתנים. והנה זה פלא, דווקא ראשי הרשויות שהידרדרו בדירוג הלכו למחרת הפרסום עם חיוך דק על השפתיים. מכל ראשי הרשויות דווקא הם. במקביל, מצחיהם של ראשי הרשויות שעלו בדירוג, במיוחד אם מדובר ברשויות שהיו באזור הנמוך של הטבלה, התמלאו קמטי דאגה וחשש.

זה אכן נשמע מוזר בהתחלה, אבל האמת היא שזה מובן מאוד. במדינת ישראל יש שני סוגים עיקריים של רשויות מקומיות: עצמאיות וכאלו התלויות בממשלה. מיעוטן של הרשויות, בעיקר העשירות, הן עצמאיות, ומרביתן זקוקות לסיוע מסיבי מממשלת ישראל. כיצד נקבע גובה הסיוע? מדובר בנוסחה, קצת מורכבת, שבוחנת את מידת הנזקקות של הרשות לסיוע כספי. הנוסחה כאמור איננה פשוטה, אבל מרכיב משמעותי למדי בתוכה הוא הדירוג הסוציו-אקונומי של הרשות המקומית. ירידה או עלייה של אשכול בדירוג עשויה להוסיף או להפחית מיליוני שקלים מתקציבה של הרשות (כמובן באופן יחסי לגודלה).

נכון, לא קל לנהל רשות מקומית ענייה. הוצאות הרווחה גדולות יותר, הוצאות החינוך גדולות יותר, והכנסות רבות, במיוחד גביית הארנונה, נמוכות יותר. אלא שבדרך כלל העלייה בהוצאות והירידה בהכנסות מגיעות הרבה לפני שמגיע השינוי בדירוג. כך למשל, הדירוג שהתפרסם בשבוע שעבר מתייחס לשנת 2013 (כן, לוקח כמעט שלוש שנים לעבד באופן מלא את כל הנתונים). התקציב הראשון שבו הוא יבוא לידי ביטוי הוא תקציב 2017. המשמעות היא שהרשות כבר מזמן מתמודדת עם ההשלכות של מצבה האמיתי, ומה שמשתנה בשלב הזה הוא ההשתתפות של המדינה בהתמודדות הזאת.

עיון בטבלת האשכולות החדשה עשוי להיות פוקח עיניים ולשבור כמה תדמיות ומיתוסים. למשל, תופתעו לשמעו שההתיישבות ביו"ש רחוקה מהתדמית המבוססת שהודבקה לה. קריית ארבע ובית אל עניות יותר מאופקים ונתיבות, ותושבי גוש עציון מבוססים פחות מתושבי קריית שמונה. או למשל, התושבים בערים החרדיות הגדולות ביתר עילית ומודיעין עילית, רבע מתושבי יהודה ושומרון כולם, נמצאים כמעט בתחתית הדירוג, באשכול 1. עניים יותר אפילו ממרבית התושבים הערבים בישראל.

לתגובות: pyuter@gmail.com