"מבט לחינוך" מדווח כי עם פתיחת שנת הלימודים יעברו כל תלמידי י"א קורס נהיגה במסגרת בתי הספר, ובסיומו יגשו לבחינת תיאוריה. הבחינה תתקיים בכיתה באחריות רשות הרישוי.
יצחק אשל, מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אומר בראיון ל"מבט לחינוך" כי נהגים צעירים עד גיל 24 מעורבים יותר מאחרים בתאונות דרכים. מנכ"ל הרשות הוסיף כי מכיוון שמתברר שוב ושוב שהגורם האנושי הוא הגורם העיקרי לתאונות הדרכים אין לו ספק שלמערכת החינוך יש משקל עצום בהשפעה על גורם זה. אשל הודיע כי בקרוב יתקיימו כנסים אזוריים של מחנכים שיעסקו בנושא זה.
בכל פעם שבה מתברר כי עולה מספר הקורבנות בכבישים עוסקות הרשויות בהטלת האשמה בגורמים רבים: בתשתיות, בכשל באכיפה חוקי תעבורה ובענישה רופפת, אך פרופסור עמוס הוליבר, ראש החוג למדעי התנהגות במכללת עמק יזרעאל, אומר בראיון לגלי צה"ל כי בבסיס הקטל הנוראי של צעירים על כבישי הארץ עומדת קריסת הסמכות ההורית. לדבריו, שיפור התשתיות בוודאי שיתרום לשיפור המצב, אך בסופו של דבר הבעיה היסודית היא בעיה חינוכית.
לדברי הוליבר, הורה במדינת ישראל מתקשה בסיפוק הצורך הבסיסי ביותר של ילדו, בהצבת גבולות, באמירת "לא!". הילדים התרגלו לקבל מה שהם רוצים ובזמן הרצוי להם, וגם כאשר ההורה יודע כי מתן מפתחות מכוניתו עלול להוביל לטרגדיה, הוא ניצב חסר אונים בפני לחצי ילדו, ואינו מסוגל לסרב. הבעיה, לדבריו, אינה מתחילה בגיל שבו מקבלים רשיון נהיגה אלא זמן רב לפני כן, כשהילדים עוד צעירים. הילדים גדלים ללא יכולת איפוק והבלגה, וללא יכולת לקבל החלטות נכונות, משום שמצד אחד הם שבויים בידי לחציה של החברה הסובבת אותם, המשדרת דרישה לסיפוק מיידי, וגם בידי הדחפים שלהם, ומצד שני מי שהיה צריך להיות בלם לדחפים שלהם, ולעזור להם לפתח עמידות בפני עוצמת יצריהם אינו מסוגל לעשות זאת.
הפרופ' הוליבר מסביר כי ההורה עומד, נבוך מאד, עצוב וכואב, ואינו מסוגל להגיב. אחת הסיבות לחוסר האונים הזה, מציין הוליבר, היא שההורים סובלים מרגשי אשם. לדבריו, משך האינטראקציה הממוצעת שבין הורה ישראלי לילדו הוא כ 14 דקות ביום, לעומת המצב בעבר, לפני 20 שנה, שבו היא נמשכה כשעתיים. רגשי האשם מונעים מההורה לומר "לא" לילדו, ולהציב בפניו גבולות.
יתר על כן, מוסיף הוליבר: החברה הישראלית הפכה ל"תרבות של שירות", במקום ל"תרבות של חינוך". הילד הישראלי הפך ל"קליינט" שיש לשרתו לשביעות רצונו, ולהימנע מלהכעיסו. הורה המבקש להציב גבולות לילדו ולחנכו לקבלת החלטות נכונות זוכה לתגובות קשות. "אינך מבין אותי", "אתה לא חי בעולם הזה", הן רק חלק מהתגובות של הילדים לנוכח המגבלות שמטילים עליהם הוריהם, אומר הוליבר, ומוסיף כי ההורה מתקשה לעמוד בלחץ, ונותן עוד. על התנהגותם הפראית של ילדינו ועל העדר המשמעת שלהם לא ילדינו החמודים צריכים לתת דין וחשבון אלא ההורים, שנקראים לחזור לדרך הישנה, של החינוך הבסיסי, המציב בפניהם את הגבולות.
הוליבר הוסיף כי הוא מציע להורים להגדיר לילדיהם את הציפיות מהם ולהציב את המותר והאסור ולדעת מראש כי לא את הכל הם יאהבו, ולא כל דבר הם יקבלו. " כהורים עלינו להחליט שמהיום אין צורך להתרגש מזה". הוליבר מוסיף כי ההורים חייבים להיות מעורבים יותר בנעשה בחייהם של ילדיהם, להבין אותם, ובכל זאת להציב להם גבולות. "אם לא נעשה זאת נמשיך לשלם את המחיר היקר שאנו משלמים", מסכם פרופ' הוליבר.
יצחק אשל, מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אומר בראיון ל"מבט לחינוך" כי נהגים צעירים עד גיל 24 מעורבים יותר מאחרים בתאונות דרכים. מנכ"ל הרשות הוסיף כי מכיוון שמתברר שוב ושוב שהגורם האנושי הוא הגורם העיקרי לתאונות הדרכים אין לו ספק שלמערכת החינוך יש משקל עצום בהשפעה על גורם זה. אשל הודיע כי בקרוב יתקיימו כנסים אזוריים של מחנכים שיעסקו בנושא זה.
בכל פעם שבה מתברר כי עולה מספר הקורבנות בכבישים עוסקות הרשויות בהטלת האשמה בגורמים רבים: בתשתיות, בכשל באכיפה חוקי תעבורה ובענישה רופפת, אך פרופסור עמוס הוליבר, ראש החוג למדעי התנהגות במכללת עמק יזרעאל, אומר בראיון לגלי צה"ל כי בבסיס הקטל הנוראי של צעירים על כבישי הארץ עומדת קריסת הסמכות ההורית. לדבריו, שיפור התשתיות בוודאי שיתרום לשיפור המצב, אך בסופו של דבר הבעיה היסודית היא בעיה חינוכית.
לדברי הוליבר, הורה במדינת ישראל מתקשה בסיפוק הצורך הבסיסי ביותר של ילדו, בהצבת גבולות, באמירת "לא!". הילדים התרגלו לקבל מה שהם רוצים ובזמן הרצוי להם, וגם כאשר ההורה יודע כי מתן מפתחות מכוניתו עלול להוביל לטרגדיה, הוא ניצב חסר אונים בפני לחצי ילדו, ואינו מסוגל לסרב. הבעיה, לדבריו, אינה מתחילה בגיל שבו מקבלים רשיון נהיגה אלא זמן רב לפני כן, כשהילדים עוד צעירים. הילדים גדלים ללא יכולת איפוק והבלגה, וללא יכולת לקבל החלטות נכונות, משום שמצד אחד הם שבויים בידי לחציה של החברה הסובבת אותם, המשדרת דרישה לסיפוק מיידי, וגם בידי הדחפים שלהם, ומצד שני מי שהיה צריך להיות בלם לדחפים שלהם, ולעזור להם לפתח עמידות בפני עוצמת יצריהם אינו מסוגל לעשות זאת.
הפרופ' הוליבר מסביר כי ההורה עומד, נבוך מאד, עצוב וכואב, ואינו מסוגל להגיב. אחת הסיבות לחוסר האונים הזה, מציין הוליבר, היא שההורים סובלים מרגשי אשם. לדבריו, משך האינטראקציה הממוצעת שבין הורה ישראלי לילדו הוא כ 14 דקות ביום, לעומת המצב בעבר, לפני 20 שנה, שבו היא נמשכה כשעתיים. רגשי האשם מונעים מההורה לומר "לא" לילדו, ולהציב בפניו גבולות.
יתר על כן, מוסיף הוליבר: החברה הישראלית הפכה ל"תרבות של שירות", במקום ל"תרבות של חינוך". הילד הישראלי הפך ל"קליינט" שיש לשרתו לשביעות רצונו, ולהימנע מלהכעיסו. הורה המבקש להציב גבולות לילדו ולחנכו לקבלת החלטות נכונות זוכה לתגובות קשות. "אינך מבין אותי", "אתה לא חי בעולם הזה", הן רק חלק מהתגובות של הילדים לנוכח המגבלות שמטילים עליהם הוריהם, אומר הוליבר, ומוסיף כי ההורה מתקשה לעמוד בלחץ, ונותן עוד. על התנהגותם הפראית של ילדינו ועל העדר המשמעת שלהם לא ילדינו החמודים צריכים לתת דין וחשבון אלא ההורים, שנקראים לחזור לדרך הישנה, של החינוך הבסיסי, המציב בפניהם את הגבולות.
הוליבר הוסיף כי הוא מציע להורים להגדיר לילדיהם את הציפיות מהם ולהציב את המותר והאסור ולדעת מראש כי לא את הכל הם יאהבו, ולא כל דבר הם יקבלו. " כהורים עלינו להחליט שמהיום אין צורך להתרגש מזה". הוליבר מוסיף כי ההורים חייבים להיות מעורבים יותר בנעשה בחייהם של ילדיהם, להבין אותם, ובכל זאת להציב להם גבולות. "אם לא נעשה זאת נמשיך לשלם את המחיר היקר שאנו משלמים", מסכם פרופ' הוליבר.