שוב ושוב עולה בימים האחרונים השאלה על הבעלים המסכנים של הקרקעות שעליהם ממוקם הישוב עמונה, אז בואו נעשה קצת סדר.
תשעה פלסטינים תושבי הכפר סילוואד עומדים להלכה מאחורי העתירה לפינוי עמונה שהוגשה בשנת 2008. אליהם צורף "עותר ציבורי", ראש מועצת הכפר סילוואד. תשעת הפלסטינים הוכיחו לטענת המדינה בעבר "זיקה" לחלקות קרקע מסוימות בעמונה. "זיקה", חשוב להבין, איננה הוכחת בעלות, אלא כל בדל ראייה תיאורטי שממנו ניתן להסיק אפשרות לבעלות, אבל נעזוב את זה כרגע בצד.
בשנת 2014 פינו תושבי עמונה כחלק מסיכום עם המדינה את *כל* החלקות שאליהם היתה לתשעת העותרים הפלסטינים "זיקה" לטענתם. המדינה הודיעה לבג"ץ שהיא מילאה את התחייבותה לפנות את עמונה וכולם (חוץ מהעותרים הפלסטינים, עורכי דינם מטעם 'יש דין', ועוד 3 אנשים שתיכף נדון בהם) היו בטוחים שבא לציון גואל ועמונה ניצלה.
אלא שכזכור בעתירה היה גם "עותר ציבורי", שטען בשלב זה שהוא, כראש מועצת הכפר, אמור לדאוג לכל בעלי החלקות, גם אלו שלאיש אין מושג מיהם. וכך הגישו העותרים בבג"ץ עמונה את עמדתם שלפיה התחייבות המדינה לפינוי עמונה לא קוימה, ויש לפנות את כל הישוב. שלושת שופטי בג"ץ, אותם הזכרנו קודם, החליטו שמאחר שמדובר בקרקעות פרטיות, למרות שלאיש אין מושג מי בעליהן, יש לפנותן תוך שנתיים, וזה פסק הדין שסביבו כל המהומה כעת.
שוב ושב מספרים לנו על הפלסטינים המסכנים שמחכים לחזור ולעבד את אדמותיהם, אבל איש מבין הבעלים של החלקות עליהן ממוקמים כיום המבנים של עמונה לא קם עד היום ואמר "זה אני". כל הפרצופים שאתם רואים בפוסטים של "יש דין" הם של עותרים שקרקעותיהם פונו.
אגב, אם תשאלו תושבים בעפרה, שהכירו את הגבעה שעליה בנויה כיום עמונה לפני שנים, תגלו שהסיכוי שהטענות של תושבי סילוואד על כך שמדובר בקרקעות שעובדו אי פעם קלוש עד בלתי קיים. ממילא, בכלל לא ברור אם יש תוקף לקושאנים שעליהם מבוססת הטענה שמדובר בקרקע פלסטינית פרטית. אבל זה כבר עניין קצת סבוך שדורש כניסה לנבכי חוק הקרקעות העות'מאני, ולכן נדחה את ההתייחסות אליו להזדמנות אחרת.