תגובת לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו לתחקיר התכנית עובדה בערוץ 2 הפתיעה רבים.
התוכן הבוטה, חריפות המסרים והמתקפה האישית על מגישת התכנית, העיתונאית אילנה דיין, היו נראים לרבים בציבור, ובצדק, כמו יציאה מהכלים ואיבוד עשתונות.
לאחרים היתה זו הוכחה נוספת שראש הממשלה קידש מלחמה על התקשורת החופשית במדינת ישראל ופועל אקטיבית לחיסולה. הרושם הזה התחזק עוד כאשר הגיעו תגובות נתניהו לתחקירי ערוץ 10 השבוע בעניינו.
האמת, גם אני לא מת על מה שנתניהו עושה בתקופה האחרונה בזירת התקשורת. מהלכי נתניהו נראים לא פעם פזיזים, אמוציונליים וחסרי היגיון פנימי. אולם חוויה אחת שחוויתי השבוע פתרה לי במידה רבה את התעלומה.
אחרי למעלה מעשור של עבודה בתקשורת ירדתי השנה, בפעם הראשונה, להשתתף בכנס אילת לעיתונות של אגודת העיתונאים.
מעולם לא הייתי במקום אחד יחד עם אנשי תקשורת רבים כל כך. פאנלים, אירועים והרבה שיחות מסדרון, על כל מה שמעסיק את התקשורת בימים אלו. האמת? נחמד מאוד. אבל דבר אחד הדהים אותי: עוצמת השנאה לאדם אחד - בנימין נתניהו. על הבמות, בקהל ואפילו בשיחות המסדרון. אמוציות בלתי סבירות המופנות נגד אדם אחד, "ביבי" (כשאפילו את הכבוד המינימלי, לכנות אותו בשמו המלא, נתניהו, לא נותנים לו).
ראש הממשלה הוא הדמון של התקשורת. כמויות השנאה והזלזול שמובעות כלפיו מצד העיתונאים הן בלתי נתפסות. אין שום תירוץ שמצדיק צורה כזו של דיבור על ראש ממשלה. שנאה נוראית שאין לה שום תירוץ סביר.
נתניהו יודע את כל זה. הוא יודע ומתוסכל בצדק מחוסר הצדק ביחס אליו. קחו לכם פעם יום בכנס העיתונאים וכל הקושיות שיש לכם על יחסו של נתניהו לתקשורת יעלמו מאליהן.