בשבוע שעבר יצאה ספיר חיים מאולם הקולנוע דומעת כולה. הסרט שצפתה בו, 'לעבור את הקיר', טלטל אותה.
"יצאתי בוכה", היא משתפת. "ההתנהלות של מיכל, הגיבורה של הסרט, כל כך נגעה בי. היא לא נותנת לאף אחד לייאש אותה. לא משנה לה מה יגידו האנשים מסביבה, אם ילעגו לה, יזלזלו, יחשבו שהיא השתגעה - היא הולכת עם האמת שלה עד הסוף, מאמינה שמגיע לה להגשים חלומות. ההליכה הזאת קדימה נגד כל הסיכויים, הדבקות במטרה, האמונה היוקדת בכוחות שלה והרצון הזה שבוער בתוכה - זה הסיפור שלי. זו אני. לכן כנראה כל כך התרגשתי".
האתגר שאיתו מתמודדת ספיר בת ה‑26 הוא נמיכות קומה. גובהה מגיע ל‑1.23 מטר בלבד, ומאז ילדותה היא מתמודדת בנחישות על זכותה לחיים נורמליים ומלאים. והזכות הזאת, מתברר, לא מובנת מאליה. אפילו בפגישה שלנו בקניון לצורך הריאיון לא יכולתי שלא לשים לב למבטים חטופים של העוברים והשבים. ילדים ומבוגרים הביטו בה בסקרנות, חלקם אף נעמדו בחוסר נימוס והתבוננו בה. כל אותה העת צעדה ספיר בביטחון, צוחקת ומדברת בהתלהבות, מתעלמת מהמבטים. אולי מדובר בכוח ההרגל, או שמא השלמה עם המציאות, אבל דבר אחד ברור: אינספור המבטים וההערות הפוגעניות שספגה ספיר במשך שנות חייה, לא ריפו את ידיה ולא מנעו אותה מלהגשים את חלומותיה.
"אין דבר שאת לא יכולה לעשות"
את ילדותה העבירה ספיר בפתח תקווה במשפחה שאינה דתית. היא בת הזקונים מתוך שלושה ילדים. אמה, גלי תמיר, היא מורה למדעים ומחנכת ואביה חזי הוא כלכלן. כבר במהלך חודשי ההיריון התריעו הרופאים מפני בעיה כלשהי בהתפתחותה. האם נשלחה לכמה בדיקות, ותחזיות הרופאים היו קודרות. למרות זאת, האם התעקשה להמשיך בהיריון. "הרופאים לא זיהו מה בדיוק הבעיה איתי", מספרת ספיר. "הם רק העריכו שיש איזו לקות חמורה בעצמות. אחרי הלידה הרופאים עדיין לא ידעו להצביע בדיוק על הבעיה. אמא לקחה אותי לכל המומחים שיש, אורתופדים, רופאים, גנטיקאים ומי לא. עברנו בלא מעט בתי חולים".
אט אט התמונה התבהרה וספיר הקטנה אובחנה כלוקה באכונדרופלזיה - קומה נמוכה עקב ליקוי בצמיחת העצמות הארוכות. "אני חושבת שכל אמא שמביאה לעולם ילד עם בעיה בריאותית, מתמודדת עם רגעי שבר וקושי. אז כנראה שגם לאמא שלי לא היה קל, אבל היא עשתה בחירה מיד בתחילת הדרך לקחת את כל החבילה. אמא בחרה לקבל אותי כמו שאני ועם המון אהבה לטפח ולהעצים אותי. היא שמה בצד את הרחמים העצמיים והתמקדה באיך לגדל אותי הכי טוב שאפשר. אין יום שעבר שהיא לא טיפלה בי במסירות".
כבר מגיל צעיר הייתה ספיר מודעת לשוני החיצוני המבדל אותה משאר חבריה לגן או לכיתה. הוריה לא הסתירו ממנה את עובדת היותה נמוכת קומה, אך מנגד הרעיפו עליה חום ואהבה. "זה בהחלט נכח בחיים שלי. מגיל קטן ידעתי מה יש לי. אמא ואבא דיברו בחופשיות וגם לא הסתירו ממני פרטים רפואיים. הם הסבירו לי על הניתוחים והבדיקות שהייתי צריכה לעשות. ההתנהלות שלהם הייתה טבעית, בלי התבכיינות או מסכנות, ההפך. אמא שלי הכניסה בי ביטחון מגיל קטן. בכל פעם שחברים או סתם בני אדם ברחוב היו מעליבים אותי או זורקים איזו הערה פוגעת, אמא שלי, כמו לביאה, הייתה מחזקת אותי ומסבירה לי שאני לא פחות טובה מאף אדם בעולם והבעיה היא בעצם במי שמעליב".
לא הרגשת שונה?
"אמא לא נתנה לי להרגיש שאני שונה. מבחינתה, אין לי מגבלה. למדתי בכיתה רגילה, עם חברים רגילים, חייתי את החיים כמו כולם. ההורים שלי נתנו לי להבין שאני לא שונה מאף אחד אחר. אמא החדירה לי לראש שוב ושוב שאני כמו כולם, מוכשרת ויפה, ובשבילי השמיים הם הגבול".
ובכל זאת, את נמוכת קומה שחיה בחברה רגילה. זה מאתגר.
"נכון. אולי יהיה מדויק יותר לומר שאני חיה עם השונות שלי בדרך חיים רגילה. אני לא מתעלמת ממי שאני, אבל מצד שני אף פעם לא נתתי לעצמי הנחות. אמא שלי לימדה אותי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. אין דבר שאני רוצה ולא אשיג. זה לא סותר את העובדה שהתמודדתי, ועוד איך", היא מציינת. "ביסודי היו ילדים שצחקו עליי. בתור ילדה יכולתי ללכת במסדרון של בית הספר ואיזה ילד מכיתה אחרת היה זורק מילה ומעליב. אם זה היה קורה כשאמא בסביבה, היא הייתה נותנת מבט מוכיח לילד. היא תמיד גוננה עליי. לי זה היה יותר קשה. זה פגע בי".
"גם בתיכון התמודדתי", היא משתפת בכנות. "גיל ההתבגרות הוא גיל שחשוב לבת איך היא נראית, ואם היא מקובלת בחברה או לא. יש דגש על המראה החיצוני. היו לי ימים לא קלים. למשל, הייתה לי חברה טובה שהיינו המון יחד, ופתאום שמתי לב שכשהיא יוצאת עם החבר'ה היא אף פעם לא מזמינה אותי. זה מאוד פגע בי. דיברתי איתה על זה. היא כמובן הכחישה ואמרה שהיא ממש לא מתביישת בי. אבל אני ידעתי את האמת וזה היה כואב", ספיר נושמת עמוקות. "למזלי, המשפחה תמיד הייתה שם בשבילי. אמא שלי המקסימה הייתה מעמידה אותי מול המראה ואומרת לי 'איזו יפה את', 'תראי, איזו מדהימה את'. היא הייתה קונה לי את הבגדים הכי יפים ואופנתיים שיש. כבר כילדה קטנה היא הייתה מלבישה אותי מיליון דולר ולא נותנת לי להרגיש פחות יפה, חכמה או מוצלחת מהחברות שלי".
מלבד הקושי החברתי, נאלצה ספיר להתמודד בילדותה עם קשיים בריאותיים לא מעטים. "קודם כול, הייתי תחת מעקב צמוד של צמיחה והתפתחות. אבל חוץ מזה, הייתי מאושפזת המון בבתי חולים. היו לי כל מיני בעיות אורתופדיות ברגליים, בגב, בעצמות. עברתי לא מעט ניתוחים. סבלתי מלחץ בגולגולת, מבעיות באוזניים ומה לא. רופאים, אחיות ובתי חולים היו חלק נכבד מהילדות שלי.
"בכיתה ח' הגעתי לגובה של 1.15 מטר והוסבר לי שזהו, לא אגבה יותר. הציעו לי מה שמכונה 'ניתוחי הארכה'. היה לי ברור שאני עושה את זה. החדירו לי ברגליים שני ברזלים שנועדו למתוח את העצם. אחרי הניתוח הייתי במשך כשנה עם גבס ומרותקת לכיסא גלגלים. סבלתי מכאבי תופת, אבל הבנתי שאני חייבת לעשות את זה. ובאמת, זה האריך לי את הרגליים בשבעה סנטימטרים", היא אומרת בהדגשה. "זה מאוד שימח אותי. צריך להבין שתוספת גובה כזו תורמת להרגשה אבל גם משפרת את ההתנהלות ביומיום. זה להצליח למשל להגיע למתג החשמל בחדר המדרגות. אם הייתי עושה עוד שני ניתוחים יכולתי להגיע אפילו לגובה של קצת פחות מ‑1.40, אבל אמרתי לעצמי עד כאן. יש גבול למה שאני מוכנה לסבול. היום אני אומרת בפה מלא ברוך ה' על מה שאני".
"לרקוד זה לנצח את המגבלה"
עם סיום לימודי התיכון פנתה כשאר חבריה ללשכת הגיוס. "רציתי להתגייס. הייתי בתנועת הנוער בית"ר והייתי מאוד אידיאליסטית. זה היה החלום שלי לתרום למדינה. אבל הצבא טרטר אותי בלך ושוב והיו עיכובים בלי סוף, עד שקיבלתי החלטה שמדובר ביותר מדי טופסולוגיה והתעסקות עם המצב הבריאותי שלי, ואמרתי שאלך לעשות שירות לאומי". בשנת השירות התנדבה בבית החולים השיקומי-גריאטרי 'בית רבקה' בפתח תקווה. "אבא שלי לקח אותי והחזיר אותי משם כל יום. זו הייתה שנה שנחשפתי לקושי ולסבל של בני אדם אבל גם ליופי ולאצילות האנושית".
בד בבד עם השירות, החלה ספיר בתהליך של חזרה בתשובה. "תמיד הייתה לי אמונה באלוקים, אבל המשפחה שלי חיה חיים חילוניים לגמרי". בשלב ראשון העלתה בפני אדם דתי שהכירה את מחשבותיה והתלבטויותיה. "ניהלנו שיח אמוני. מה משמעות המצוות, מה זה אומר להיות יהודי, מה אסור ומה מותר". ההורים, שראו את התהליך שעוברת בתם, התקשו לקבל זאת. "התחלתי ללבוש חצאיות, לשמור שבת. המטבח בבית לא היה כשר, אז הם דאגו לי לאוכל קנוי. הם קיוו שזה שיגעון חולף. המשפחה שלי היא עם ערכים חילוניים והיה להם קשה לראות אותי משתנה להם מול הפנים. היו בינינו ויכוחים. אמא התנגדה להכניס פלטה והתחננה 'אל תלכי עם חצאית'. זה היה כמו קו אדום מבחינתם".
לאחר תקופה ממושכת של התחזקות, הבינה האם כי בתה רצינית בכוונותיה והציעה שתלך למדרשה ליהדות תוך כדי השירות הלאומי ובכך תבסס את השקפתה. ספיר נרשמה ללימודים במדרשת אביב שבתל אביב. "זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי. הלימודים וההיכרות עם האנשים המיוחדים שם נתנו לי הרבה".
למרות מגבלתה, ואולי דווקא בשל כך, נמשכה ספיר כבר מגיל צעיר לעלות לבמה ולהופיע, לרקוד ולשיר. בחטיבת הביניים למדה במגמת מחול. "הריקוד זה החיים שלי. זו השפה הנוספת שלי. זו החולשה שלי. אני עושה את זה הכי טוב שאפשר. בתיכון למדתי בלט קלאסי ומודרני. אני רוקדת בסטודיו היפ הופ. הריקוד עושה לי טוב".
תסכימי איתי שזו בחירה שהיא לא טריוויאלית בשבילך.
"יכול להיות, אבל כבר כילדה נמשכתי לכל מה שקשור לתחום התיאטרון. התיאטרון הוא עולם שלם שמשלב בין משחק, ריקוד ושירה, ואני בחרתי ללכת למקומות שאני הכי אוהבת, לאן שהנפש והנשמה שלי רוצים. זה עושה לי טוב, אז למה לא? בגלל שאני נמוכה? לפעמים אני מדליקה מוזיקה בבית ומתחילה לרקוד. לפעמים אני חושבת שאולי זאת דרך לנצח את המגבלה", היא מוסיפה.
עם תום שנת השירות בחרה ספיר להפוך את התחביב למקצוע ופנתה ללימודי הוראה במכללת אמונה בירושלים, עם התמחות מיוחדת במגמת תיאטרון. התגובות מסביבה היו מהוססות. "בהתחלה היו כאלה שהרימו גבה. 'מה את חושבת לעצמך? את מורה?!', 'את רוצה להיות שחקנית?', 'לא חבל שתתאכזבי?'. אבל התעקשתי שאני עושה את המעשה הנכון. היה לי ברור שאני הולכת לתחום שנכון לי. האמנתי שבעבודה קשה זה יכול להתגשם". במשך כל שנות הלימוד השכימה ספיר קום ועלתה על האוטובוס הראשון לירושלים. "יצאתי ממש מוקדם בבוקר וחזרתי בחושך מאוחר. הלימודים כללו גם שעות של אימונים וחזרות. נלחמתי על הלימודים האלה בשיניים, אבל נהניתי מכל רגע".
להתחתן ולהקים בית היה חלום שליווה אותה עוד מנעוריה. את החצי השני, ישראל חיים מנתניה, הכירה דרך אתר שידוכים. "שלחתי לו הודעה 'מי זה?' והוא ענה 'בעלך לעתיד'. ראיתי שהוא נמוך קומה והאמת שהיה לי איזשהו מחסום. נפגשנו פגישה ראשונה והיה לי מוזר. הייתי בקונפליקט ביני לבין עצמי, כי לא חשבתי לפני כן שאתחתן עם נמוך קומה. מצד שני, הבנתי שאני חייבת להביט פנימה מעבר לחיצוניות, כמו שאני מצפה מאחרים. לקח לי קצת זמן, אבל ראיתי את הנשמה הגבוהה שבו. גיליתי שבמובנים רבים הוא גבוה הרבה יותר מבני אדם אחרים", היא משתפת בהערכה.
על סיפורה האישי כתבה מחזה בשם 'שתי נשמות', שמספר את סיפור היכרותם. "במחזה יוצאת בת קול ומכריזה 'בת פלוני לפלוני'. בת הקול רצתה לשדך לי את המתאים לי, אבל אני הלכתי נגדה ויצאתי עם בחורים אחרים, גבוהי קומה. כמובן שזה לא הלך. היום אני יודעת שבזוגיות זאת הנשמה שמדברת, יש חיבור בין הנשמות". ישראל וספיר נשואים כבר חמש שנים "והוא החצי השני שלי. יחד אנחנו שלם". ישראל טכנאי חשמל במקצועו ונגר חובב.
אתם גרים בבית מותאם?
"לא. אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים לכל דבר. לדברים גבוהים יש לנו שרפרף וסולם. אנחנו מתאימים את עצמנו למציאות. מאז שאני ילדה למדתי להסתדר ולסמוך על עצמי. אם אני לא מגיעה למקום מסוים, כמו למשל ברז בשירותים ציבוריים, אני אלך מסביב או אתפס על מדרגה. נדיר שאבקש עזרה".
לעתים היא נתקלת בתופעות של דעות קדומות ויחס פוגעני, אבל ספיר לא נותנת לתופעות הללו לשבור את רוחה. "מבטים מופנים אליי כל הזמן. ילדים יכולים להצביע עליי ולזרוק הערות. הם קטנים ואני יכולה להבין מאיפה השאלות נובעות אצלם. יותר חורה לי שאנשים מבוגרים תוקעים מבטים. השבוע הייתי בחנות נעליים ואחת הנשים פשוט נעמדה ונעצה בי מבט. זה היה מביך. הייתי מצפה שבני אדם מבוגרים יפנימו שמאחורי הקומה הנמוכה יש נשמה ובן אדם חי. תהיו יותר רגישים", היא מבקשת.
להגיע ללב של התלמיד
עם השלמת לימודיה במכללה החלה בחיפושים אחר מקום עבודה כמורה. החיפוש לווה בחששות כבדים מכך שתתקשה למצוא מנהל בית ספר שייעתר לקבלה לעבודה. היא ניגשה לראיונות עבודה שונים בתחומי ההוראה. שוב הייתה צריכה להוכיח כי היא אכן ראויה לעמוד ולחנך את ילדי ישראל, לפחות כמו חברותיה לספסל הלימודים. "הלכתי לריאיון עבודה אצל מנהל בית ספר אחד שהקשה עליי, ובסוף אפילו לא טרח לחזור אליי בטלפון. אני לא תמימה, אני מבינה שזה מין מחסום כזה שלא כל מנהל בשל לעבור אותו".
בהמשך הלכה לריאיון בבית הספר היסודי הדתי 'מורשת זבולון' בנתניה, בו עשתה את ההתמחות לתעודת ההוראה. "הגעתי עם חששות להתאכזב מחדש. אני לא משלה את עצמי. לא כל מנהל יהיה מוכן לקבל מורה כמוני למוסד שלו. כמובן שלי ברור שאני מתאימה ושאני מסוגלת להיות חלק מהעשייה החינוכית, אבל מה לעשות שלא כולם מתייחסים אליי ככזו. יש כאלה שרואים מולם רק את הגובה ולא את מי שאני", היא נאנחת. "ישבתי בחדר של מנהל בית הספר שי גרטלר והוא חשף בפניי את הקלפים, היה אמיתי לגמרי. לשמחתי הוא האמין בי ולא חשש לקבל אותי כמורה אצלו. הוא נתן לי את כל הביטחון שבעולם". מאז ספיר היא מורה אהובה להוראת התיאטרון בבית ספרו. בעבודתה החינוכית היא רואה שליחות. "זה לא תמיד קל, אבל להיות מורה זו בעיניי משימה אדירה, זה לגלות עולמות חבויים בילדים ולהראות להם את הדרך".
ילדים יכולים להיות מאוד ישירים. אילו תגובות את מקבלת כשאת נכנסת לכיתה?
"בשיעור הראשון שאני נכנסת לכיתה יש התלחשויות וצחקוקים, זה טבעי וזה בסדר. אבל אני מיד שמה את השונות שלי על השולחן. אני מדברת עם התלמידים שלי בפתיחות. כדי להפיג את המתח אני נותנת להם לשאול שאלות. הם בדרך כלל שואלים 'המורה, למה את כזאת קטנה?' ואני מסבירה להם בסבלנות על השונות שלי ועל שונות בחברה בכלל. אני שוברת ישר את הקרח עם תשובות שיספקו אותם. אני מסבירה להם שלא כולם נולדו שווים, ועל מבט חיצוני מול מבט פנימי. אני מבקשת מהם להסתכל אחד על השני בכיתה ולשים לב שאפילו הם לא דומים ושככה ברא אותנו הקב"ה. הם ילדים אינטליגנטים ומקבלים את זה ישר".
ספיר מלמדת בכיתות א'-ו'. "אני מלמדת בכיתות ו' בנים והם מכבדים אותי. יש פתיחות ויש גבולות. היה לי תלמיד אחד עם סיפור אישי קשה שמרד בכולם. הוא היה מתחצף ועושה מה שבא לו. הוא היה זורק לי במהלך השיעור משפטים קשים, מפריע לי ומסתלבט עליי. קראתי לו אחרי השיעור והתחלתי לדבר איתו. אמרתי לו: 'נכון, אני נמוכה אבל אני גם אלף ואחד דברים אחרים. כמו שאתה לא רק ילד שמפריע בכיתה, אלא גם ילד חכם ורגיש ועם לב ענקי'. לאט לאט הוא הוריד את המסכות והתחברנו ממש".
אירוע אחר שנחרת בזיכרונה הוא תלמיד בכיתה ו' שבמהלך השיעור היה מחקה אותה. "הוא היה נעמד על הברכיים ומחקה אותי הולכת. כל הכיתה הייתה פורצת בצחוק. נעלבתי ממנו. זה היה מזעזע בעיניי. זה מעבר למילה, זה להשפיל אותי", היא משתתקת. "בסוף השיעור ניגשתי למחנכת ועדכנתי אותה. במקביל, התחלתי לדבר עם התלמיד". הקרח עם התלמיד נשבר רק לאחר שבאחת ההפסקות השתלבה ספיר בריקוד היפ-הופ עם הילדים. הריקוד הספונטני הפיג סופית את המתח. "זה גרם לו לראות אותי בפן נוסף. אני מאמינה שאם אתה מדבר אל התלמיד בגובה העיניים, אפשר להגיע ללב שלו".
בימים אלו היא עמלה על מיזם חדש בעידודה של המנהלת החדשה בבית הספר, ברכה דעבול. "אני עובדת על הקמת קבוצת תיאטרון של בית הספר. אני בוחרת תלמידים שיתאמנו ויופיעו בפני גני ילדים בעיר, תלמידים או הורים. התיאטרון הוא כלי חינוכי אדיר", היא מסבירה את הרציונל מאחורי הקמת הקבוצה, "תחשבי מה זה יכול לעשות לתלמיד חסר ביטחון לעמוד על במה מול קהל ולזכות למחיאות כפיים. איזו העצמה אישית תהיה לתלמיד שמקבל אחריות על התלבושות או תלמיד שייבחר להיות עוזר במאי. זה נפלא בעיניי".
בחייה הפרטיים נתקלת ספיר פעם אחר פעם במקומות ציבוריים בעלי נגישות לקויה. "שירותים ציבוריים לא נגישים, ברזים גבוהים, ידיות פתיחה גבוהות בדלתות, אולמות אירועים שהמראות שם נתלו למעלה, מדרגות גבוהות באוטובוסים או דלפקים גבוהים במשרדי ממשלה. יש לי אינסוף דוגמאות. לצערי, אין מספיק מודעות לצורך הזה בנגישות לבעלי מוגבלויות", היא קובלת. "יש כאלו שיהססו לצאת מהבית לרחוב בגלל חוסר נגישות, לא חבל?", היא מלינה. "אני במקום אחר, וגם בעיות נגישות לא ירתיעו אותי מלנהל אורח חיים נורמלי. היו ימים אחרים בחיים שלי ששאלתי בבכי למה אני כזאת. במיוחד בגיל ההתבגרות, כשהבנות מסתכלות איך הן נראות, לפעמים הייתי אומרת לעצמי 'אוף, למה נולדתי ככה?', אבל מהר מאוד הבנתי שהאוף הזה לא יעזור לי ולא ייקח אותי לשום מקום. היום, כשאני בעולם התשובה והאמונה, אני מבינה שזה התפקיד שלי בעולם. להעלות את המודעות לשונה בחברה, ללמד אנשים לשאוף גבוה ולהגיע ליעדים למרות ודרך הקושי. היום אני מאמינה שהשונות שלי היא סוג של מתנה ושיש לי תפקיד בעולם".
rivki@besheva.co.il