כהמשך לדברים שכתבתי לפני שבועיים על הרבנות הצבאית, שעם כל חשיבותה אין לה סמכות של 'מרא דאתרא', ולקראת יום הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל שיחול בשבוע הבא בכ"ד במרחשוון, אביא סיפור מעשה שממחיש את מושג מרא דאתרא בצבא.
סיפור על הגר"ש גורן ומרותו
לפני כמה שנים שלח אליי יעקב בלוך מקיבוץ שעלבים, סבא של בוגר ישיבתנו עשאל רויכמן, סיפור נאה על הרב גורן (מתוך ספרו 'שופר גדול תקע'):
מחלקת נח"ל דתי מקיבוץ 'חפץ חיים' הגיעה לאימון מתקדם בצאלים. משה שינקולבסקי הלך לבדוק את המטבח, ומצא שמערבבים שם בשר בחלב ואין לטבחים שום רצון לשמור כשרות. להפך, סמל המטבח ציווה להרחיקו מהמטבח. משה זקס, מזכיר הגרעין, הלך לדבר עם השליש שהיה איש השומר הצעיר, אבל הוא צחק עליו, ולא היה מוכן לעשות דבר למען הכשרת המטבח.
המחלקה החליטה לוותר על אוכל טרי מהמטבח ולהסתפק במנות קרב, שגם אותן הצליחו לקבל רק לאחר ויכוח לא נעים. אלא שביום שישי בבוקר מנות הקרב נגמרו, ולשבת לא נותר להם אוכל, ומהמטבח לא יכלו לאכול, שכן בנוסף לכך שערבבו שם בשר בחלב גם היה ברור שיבשלו בו בשבת. בצר להם התקשרו בבוקר יום שישי לרבנות הצבאית. הטלפון הועבר ישירות לרב גורן, שהודיע להם מיד שעוד באותו יום יגיע אליהם למחנה, וביקש שיודיעו לשליש המחנה שהוא יגיע למחנה בשעה שתים עשרה בצהריים. הם העבירו את הידיעה לשליש, אך הוא הצטחק ואמר: "שיבוא, יופי לו".
קצת לפני השעה שתים עשרה הגיעה מכוניתו של הרב הראשי לצה"ל. אחרי שהנהג ניהל ויכוח קצר עם הש"ג, המכונית נעצרה לפני המפקדה. האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך, יצא בבהלה מהחדר ועמד בפתח בעמידת דום. הרב גורן פקד עליו: "שמאל, ימין, שמאל, עמוד! תקשיב לי היטב סגן משונה שכמוך! אינך יודע לכבד אלוף. היום אני מתכוון ללמד אותך איך צריך לקבל אלוף שמודיע על ביקורו במחנה! יש לך רבע שעה להכין משמר כבוד ליד שער המחנה. אני דורש שכשאכנס למחנה ילווה אותי משמר כבוד עד המפקדה. במפקדה תחכה לי המחלקה מחפץ חיים ערוכה למסדר. בינתיים אלך לבדוק את המטבח. הבאתי איתי קצין דת והוא ייתן לכם את כל ההוראות להכשרת המטבח. האם יש לך שאלות, סגן משונה שכמוך?!" לסגן לא היו שאלות והוא רץ להכין את משמר הכבוד בשער המחנה, ואת המחלקה מחפץ חיים למסדר לפני המפקדה.
לאחר רבע שעה חזר הרב גורן, ונכנס מחדש דרך השער עם משמר הכבוד. כשהגיע לפני המפקדה, עמד מול חיילי הנח"ל ואמר: "שלום לכם חיילים, באתי להסדיר את ענייני הכשרות שנזנחו לחלוטין. זו עבירה חמורה על פקודות מטכ"ל והאחראי ייתן את הדין על כך. אני רוצה לציין שהסגן המשונה שממלא כאן תפקיד שליש למד היום איך מקבלים פני אלוף בצה"ל, ואני מקווה שיזכור זאת. שבת שלום". הרב גורן חזר למכוניתו ונסע. מאז המטבח היה כשר למהדרין, וכל חיילי המחנה זכרו למשך זמן רב את הופעתו המרשימה.
הערכה לרבנים הנוכחיים
בשולי הסיפור ראוי להעריך את השיפור המשמעותי שהתחולל בצה"ל מאז בתחום הכשרות וכיוצא בו. ראוי גם להעריך את החיילים הדתיים דאז, שעמדו בגבורה ולא בושו בשמירת ההלכה מול מפקדיהם. בזכותם ובזכות מעשיו של הרב גורן וממשיכיו, הרבנים הצבאיים לדורותיהם עד ימינו, מצב הכשרות והיכולת לשמור מצוות בצבא השתפר לאין ערוך.
יחד עם הקביעה שאין כיום לרבנות הצבאית דין מרא דאתרא, חובה לציין שזכיתי להכיר באופן אישי את הרב היוצא, הרב רפי פרץ שליט"א, ואת הרב הנכנס הרב אייל קרים שליט"א. שניהם רבנים נכבדים ובעלי מידות תרומיות, וזכויות רבות להם בפועלם במסגרת הרבנות הצבאית. ייתכן מאוד שאין בכוחם לשנות את המציאות המורכבת והקשה שצה"ל נקלע אליה בתחום היהדות, ומה שאני כותב אינו נגדם אלא לחיזוק מעמדם ותיקון המצב.
התנהגות של מרא דאתרא
בכל אופן, הסיפור על הרב גורן זצ"ל מלמד כיצד נוהג מרא דאתרא. לא כל מרא דאתרא חייב לנהוג בדיוק כדרכו של הרב גורן זצ"ל שהיה בעל אופי תקיף במיוחד. אבל התוצאה צריכה להיות דומה: הוראות מרא דאתרא בצבא צריכות להתקיים באופן מיידי ומלא בלא עוררין, וצריך להיות ידוע לכול שיש בידו של הרב הצבאי יכולת וסמכות להעניש ואף להפגין זאת בפני כולם. זאת משום שמדובר במערכת צבאית שמתנהלת על פי פקודות, סמכות וכוח, ומטבע הדברים יש לעתים מקרים של הפרת משמעת, ואם רוצים שהפקודות ייאכפו יש הכרח לעתים להעניש. כך נהג הרב גורן זצ"ל, שהדיח מהצבא כמה קצינים ומהם מג"ד עקב הפרת הוראות הרבנות הצבאית.
התנגשות בין הלכה לפקודה
כהמשך לכך, היה הרב גורן רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל.
בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה.
הדוגמה מבה"ד 1 לחומרת המצב
הדוגמה הבולטת להרעת מעמד הרבנות הצבאית הייתה ביחס למפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר. הם נהגו בניגוד להלכה ובניגוד לפקודות השילוב הראוי, וחייבו צוערים לשמוע זמרות שלא בטקס רשמי, וכשצוערים אחדים לא שמעו בקולם, שפטו אותם בחומרה והדיחו אותם מקורס קצינים. גם אם אכן לפי דעתם המוטעית היה אפשר לשפוט את הצוערים שסירבו פקודה, מפני שלא הייתה זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמחייבת סירוב פקודה - מכל מקום מכיוון שהמפקדים הללו נתנו פקודה בניגוד לפקודת השילוב הראוי, ומכיוון שהנושא הפך להיות ציבורי, חובה היה להעמידם למשפט ולפגוע בקידומם. במקום זאת הם הפכו לגיבורי תרבות בציבור החילוני, בהצליחם לכפות ערכים חילוניים על צוערים דתיים, וקידומם לא נעצר.
פקודת השילוב הראוי
נושא הצניעות הוא כיום הבעייתי בצבא. כבר התורה הזהירה במיוחד על קדושת המחנה (דברים כג, י‑טו) כדי שתשרה השכינה במחנה ישראל (רש"י), ומפני שבצבא אנשים נוטים לפרוק את גדרי הצניעות (רמב"ן).
מאבקים גדולים נוהלו סביב פקודות השילוב הראוי. אם הרבצ"ר הוא מרא דאתרא, עליו לפסוק את הראוי לפי כללי המוסר וההלכה. ואף אם המטכ"ל לא יתחשב בדעתו, עדיין יהיה אפשר להחשיבו כמרא דאתרא באומרו את האמת ההלכתית בלא מורא, שכן על ידי כך יוכלו החיילים הדתיים לעמוד על שלהם גם במחיר של כלא, ומן הסתם בעקבות זאת הדבר יתוקן. בפועל הרבנות הצבאית לא נהגה כמרא דאתרא, אלא במסגרת המקום שהמטכ"ל העניק לה פעלה להשיג את המרב. אפשר להבין עמדה זו, ייתכן שיש בה תועלת מרובה; אבל רק בתנאי שמתלווה לכך הצהרה שאין להסכמות הללו תוקף הלכתי של מרא דאתרא.
מרא דאתרא ממונה בידי רבנים
בעזרת ה' בפעם אחרת ארחיב בערך המרא דאתרא, שנועד לבטא את אחדות התורה, וביסוד סמכותו שתלויה בקבלת הציבור את המרא דאתרא בהיותו פוסק על פי כללי ההלכה המקובלים.
לעת עתה רק אזכיר שהדרך הראויה לבחירת מרא דאתרא בצה"ל צריכה להיות תוך שותפות מלאה של נציגי הרבנים ונציגי הציבור הדתי. כך היה בעת מינוי הרב גורן. אולם בתהליך הדרגתי המטכ"ל הפך להיות הגורם העיקרי, כאשר מגמתו ושיקוליו הם מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם עדיין מועצת הרבנות הראשית צריכה לאשר את המינוי, אבל בפועל היא אינה שותפה בתהליך איתור המועמדים ובחירתם. כל זה פוגם מאוד במעמד הרבנים הצבאיים שבפועל יונקים את עיקר סמכותם מהמטכ"ל החילוני, שלאחרונה חבריו מבטאים בגלוי את זלזולם בקודשי ישראל, בנוסף להפקרת חיילים והשמצתם.
המפתח לתיקון: הכרה בבעיה
יש טוענים שעמדה זו מחלישה את הרבנות הצבאית, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות, ניתן לתקן את המצב. לא יעזור לומר אלף פעמים שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא, כאשר המטכ"ל אינו מתחשב בה וכופה על חיילים דתיים ערכים חילוניים כשמיעת זמרות בטקסים.
כאשר פרץ מרד אבשלום, יכול היה דוד המלך להודיע שהוא המלך ולעולם לא יעזוב את ארמונו, ולהכריז על כל העם כמורדים. התוצאה הייתה שאבשלום היה מחריב את ירושלים והורג אותו ואת כל אנשיו. לעומת זאת דוד בחר להכיר במציאות, לעזוב את ארמונו, להסיר את כתרו, לקרוע את בגדיו וללכת אבל, יחף ובוכה. מתוך כך תכנן את הדרך להשיב את מלכותו (שמואל ב', פרק טו). נכונותו להכיר במצבו השפל הייתה נקודת המפנה שהפכה את לבב העם אליו, ובזכותה הצליח לייסד את מלכותו לדורי דורות.
לתגובות: [email protected]