גיבוי לנתניהו מתוך הנגמ"ש. בנט מול הרצוג
גיבוי לנתניהו מתוך הנגמ"ש. בנט מול הרצוגצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כמו בישראל כך בארצות הברית, השמאל נוטה להאשים את הימין בליבוי רגשות פחד, בעוד שהוא עצמו, לדבריו, פונה לציבור במסרים של תקווה.

לפעמים זה נכון. למשל, את תקוות המזרח התיכון החדש רק השמאל היה יכול לשדר, בעוד שהימין היה סקפטי, במיוחד כאשר הצטברו ראיות שאיששו את חששותיו. כמו כן, רק תפיסה אופטימית למדי הייתה יכולה לחשוב שאירופה מסוגלת לקלוט מיליוני פליטים מהמזרח התיכון בלי שתהיינה לכך השלכות על המרקם החברתי ועל נתוני הפשיעה וביטחון הפנים.

אבל האמת היא שגם השמאל משתמש בהפחדות. קחו לדוגמה את אריה גולן, איש רשות השידור שבפירוק והתאגיד שבהקמה - או שמא להפך. כאשר שמע שיועצו של דונלד טראמפ, ג'סון גרינבלאט, הצהיר שטראמפ כנשיא לא ישרוק לעבירה בכל פעם שישראל תבנה ביהודה ושומרון, גולן מיהר לנבא את המענה הפלשתיני לגישה מטופשת שכזאת. הפלשתינים, לפי נבואתו, יחזרו לדרך הפיגועים כדי להשיג מהנשיא החדש את תשומת הלב הנדרשת. בתוך התחזית הקודרת כלולה כמובן גם ההנחה שתמונות האוטובוסים המתפוצצים אמורות להרתיע את הישראלים מלאמץ מדיניות של הרחבת ההתיישבות.

אבל הסיוט הכי גדול שמלבה השמאל, בישראל ובארצות הברית, הוא שהדמוקרטיה בסכנה. בניגוד לפחד ה"גזעני" וה"שפל" שזורע הימין מפני שב"חים ומסתננים, כאשר מדובר בשמירה על הדמוקרטיה – אשרי אדם מפחד תמיד. הלוחם למען הדמוקרטיה כל מעשיו לשם שמיים, וכאשר השמאל מגדיר דמוקרטיה מה היא - המעגל נסגר. לכן בשם הדמוקרטיה אסור להעיר לאילנה דיין, או להחשיך את ערוץ 10, אך מותר בשם אותה דמוקרטיה לסגור את ערוץ 7, לנסות לסגור את 'ישראל היום' ולחנוק את ערוץ 20. היות שהשלום הפך למותג בעייתי שקשה לשווקו בציבור, וגם בתחום הצדק החברתי השמאל (הישראלי כמו האמריקני) מתקשה לשכנע שדאגתו כנה (ראו את כישלון הקמפיין "ויקי כנפו חוזרת"), הדמוקרטיה היא הערך היחיד שנשאר להצדקת קיומו של השמאל.

בהתאם לכך העיתונות, אצלנו ובארצות הברית, מפוצצת בטורים המשווים בין ארצות הברית שלאחר בחירת טראמפ ובין גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. אחד הכותבים מזכיר שהוא קיים רק משום שמשפחתו לא ניסתה לשכנע את עצמה שיהיה בסדר, אלא מיהרה לברוח. אחרים מכריזים שהם מצטרפים לתנועת ההתנגדות, שלא ברור אם היא תנועת מרי אזרחי או שמא תנועה מחתרתית. פתאום מותר לגייס את השואה לוויכוח הציבורי בלי לקבל נזיפה מיד ושם וארגונים מכובדים אחרים.

חברים, מספיק עם השטויות. הדמוקרטיה אינה מאוימת, לא בישראל ולא בארצות הברית. האיום הגדול על לדמוקרטיה נשקף מהסכנה של השתלטות השמאל על המונח דמוקרטיה. אז יקרה למונח דמוקרטיה מה שאירע למונח שלטון החוק, ויתחילו לדברי כאן על "כנופיית השלטון הדמוקרטי".

התחדשות בתוך הנגמ"ש

כמה גיחוך מעוררות כל ההשוואות בין בנימין נתניהו לדונלד טראמפ. אם הייתה תקופה בקריירה של נתניהו שבה אפשר היה להשוותו לטראמפ, זו הייתה רק תקופת 1992‑1996. אז הצליח נתניהו לדחוק הצִדה הן את הנסיכים כמו בני בגין והן את מחנה דוד לוי, הפך ליו"ר הליכוד וניצח את שמעון פרס בבחירות ישירות לראשות הממשלה. אולם מאז, בהמשך הקריירה הפוליטית שלו, נתניהו דומה פחות לדונלד טראמפ ויותר להילארי קלינטון.

המפלגה הדמוקרטית הפכה לחצר של הקלינטונים, וכל המנגנון שלה היה מגויס לטובת שיבת שושלת קלינטון לבית הלבן. השבוע צוטטו דבריו של פעיל דמוקרטי שאמר שלמרות תחושת התוגה במפלגה על ההפסד, לתוצאה הייתה גם אפקט משחרר: מעתה לא נהיה ממוקדים בתכנון מירוצה הראשון של הבת צ'לסי.

הקלינטונים גרמו למפלגה הדמוקרטית נזק כאשר מנעו את הופעתם של כוחות חדשים ורעיונות חדשים. אפילו העיכוב של שמונה שנות נשיאותו של אובמה לא היה אמור להפריע לתוכנית הגדולה. כמו מחנה קלינטון, גם נתניהו חנק כל התמודדות אפשרית נגדו בליכוד, ודחק מתמודדים ראויים מחוץ לתנועה. מה שנותר לנתניהו הם אותם מסרים ששירתו את קלינטון: או אנחנו או הם. אם תצביעו נגדי תקבלו את טראמפ - או את השמאל. הצביעו בעדי, כי אני נמצא בתמונה שלושים שנה. לא תמיד טיעונים כאלה יספיקו לניצחון.

לשיטה הרב-מפלגתית הישראלית יש מגרעות משלה, אבל גם יתרונות לעומת השיטה הדו-מפלגתית האמריקנית: אם במפלגות הגדולות בישראל יש קיפאון רעיוני והיצמדות ארוכה מדי להגה השלטון, עולה אופציה לחידוש רעיוני ומנהיגותי דרך מפלגות קיימות או חדשות. אכן, השבוע ראינו את נפתלי בנט מאתגר את נתניהו בשני תחומים: נושא חוק ההסדרה, ואולי לא פחות חשוב - הובלת הקרב נגד השמאל, שמנצל שוב את האזכרה ליצחק רבין כדי להכפיש את מתנגדי דרכו המדינית.

בוז'י הרצוג, במטרה להחזיר אליו בוחרי שמאל שערקו ללפיד, אימץ קו לוחמני. זה לא בוז'י שהכרתם שביקש להיכנס לממשלת נתניהו, אלא מי שמנהל קרב חזיתי ואידיאולוגי בלי פשרות. לקיחת פטרונות על העצרת בכיכר, בתוספת החזרתה למתכונת הישנה של פסטיבל שנאה, היא דרך בדוקה בעיניו של הרצוג ללכד את הכוחות סביבו ולשקם את מנהיגותו.

מי שקם להדוף את ההאשמות ולהשיב מלחמה היה נפתלי בנט, שאמר בפשטות: אתם לא תשתיקו את חצי העם על ידי האשמתו בסיוע לרצח. היה זה בנט שהגן על נתניהו מול ההשמצות, גם אם נתניהו בעצמו היה בוודאי מעדיף סניגור אחר. אולי הופעתו של בנט היא שהמריצה את נתניהו להיכנס בהרצוג, לאחר שיו"ר האופוזיציה כינה את מתיישבי עמונה "וירוס". תחרות פוליטית בתוך המחנה התגלתה כדבר בריא – כל עוד היא מנוהלת בצורה מכובדת ולא כירי בתוך הנגמ"ש.