ברחבי העולם מצוין היום (ראשון) יום הילד הבינלאומי, יום שבו רבים עוסקים בזכויותיו של הילד בבית, במוסדות החינוך ובמסגרות שונות ורבות אחרות, אך האם השיח על זכויות, שיח ה'מגיע לו' שמאפיין את היום הזה אינו פוגע למעשה בילד עצמו?
בראיון ליומן ערוץ 7 משיבה רותי גרינגליק, מנחת הורים בגישת שפר, על השאלה המורכבת וכבר בראשית דבריה היא מדגישה את חשיבותה הבסיסית של האמנה לזכויות הילד, בעיקר במקומות בהם קיים ערעור על זכויות הקיום של הילד, חברות בהן התעללות והתעמרות מינית או אחרת בילדים היא נורמת חיים, אך עם זאת נראה שהעולם המערבי התדרדר אל מקום בו קיים אבדן שליטה ודרך ברמת המשפחה ומוסדות החינוך, וכל זאת בשל איבוד פרופורציות באשר לזכויותיו של הילד.
"כשמדברים על זכויות יתר יש גם שיח מבלבל שאומר שלילד תהיינה זכויות ולכן לא צריך להעיר כדי לא לפגוע בו", אומרת גרינגליק המספרת על נוהל שנקבע באמנת מערכת החינוך ולפיו אין להעיר לילד על טעויות כתיב על מנת שלא ייעלב ורגשותיו ייפגעו.
גרינגליק קובעת שיישומה של החלטה שכזו מעבר לכך שהיא תטמיע בו את טעויותיו שלא יתוקנו, היא גם גורמת לילד להפנים תחושה לפיה הוא חלש ואינו מסוגל לעמוד בביקורת. "התפקיד שלנו הוא להכין את הילד לחיים אבל במצב שכזה אני לא מכינה אותו לחיים, מעבר לכך שהוא לא יידע לכתוב נכון הוא לא יידע מה נכון בכל פרמטר אחר. יש כאן מסר סמוי שאומר לילד שהוא לא מספיק חזק כדי לקלוט את זה והדבר מקטין את הביטחון העצמי ולא מגדיל אותו".
לדבריה גם אם לא כל המורים עומדים בדרישה הזו החוששת לנפשו של הילד עד כדי אי תיקון טעויות "עצם העובדה שזה כתוב זה אומר דרשני. זה אומר שיש כאן שאיפה, ובעיניי זו שאיפה עם מסר מאוד מבלבל לילדים".
מוסיפה גרינגליק ועוברת אל זירה אחרת – זירת המשפחה, שגם בה נהלים ותפיסות מבלבלות. "משפחה אינה דמוקרטיה. ילד אינו שווה להורים שלו במעמד שיקול הדעת. יש הבנה שילד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה. הוא יכול להגיד, אבל בוא לא במעמד של ההורים שלו. מבחינה פסיכולוגית הוא חייב סמכות, הוא חייב לקבל כן ולא כדי להתחזק. אם אנחנו אומרים שהילד שווה להורים שלו זה מערער את התא המשפחתי, ובכלל הגישה המערבית ערערה את התא המשפחתי כשניסתה להשוות באופן בלתי אמיתי בין הורים לילדים כאילו היו שווי זכויות וחובות".
"כשילד מקבל את האווירה הזו מהסביבה הוא מגיע הביתה ואומר 'לא רוצה'. הורים מבולבלים ומפחדים לומר 'לא' לילד. אנחנו במקום שבו אנחנו מנסים להרים את ההורה לעשות את התפקיד שלו. זה נובע מכך שהילד קלט שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות".
לדבריה היא פוגשת את התופעה שוב ושוב במפגשיה הרבים כמנחת הורים. "ההורים מאוד מעורערים ממה הם צריכים לעשות בחייו של הילד. גם אלה שיודעים את תפקידם חוזרים ואומרים שהילד לא מקשיב להם. יש אווירה כוללת שהמשפחה זה דמוקרטיה והורים מגיעים מתוך תחושת הדמוקרטיה שמביאה אותם למצב שבו הם במעמד שהוא מתחת למעמד ילד. תפקידנו לשמור על הילד לחנך אותו וכל זה יכול להגיע מתוך הסמכות שלנו כהורים שנמצאים מעל הילד ולא שווים אליו. מעבר לכך, ילד שלא קיבל סמכות הורית יוצא החוצה בלי לדעת מהי סמכות".
בדבריה מדגישה גרינגליק כי היא אינה מתנגדת לאמנה אך היא שבה וקוראת לשוב לפרופורציות. "זכויות הילד פוגעות בילד ולא נותנות לו את הכוח האמיתי ביד. אני מדמה את זה לבובות הניילון שאוויר חם שמזרימים אליהן מעיף אותן לגבהים וכשהאוויר מופסק הן שכובות על הקרקע ללא כוחות אמיתיים".
גרינגליק מזכירה שמותר להעניש ילדים ענישה חינוכית, על אף שבמקומות מסוימים מתיחסים לביטוי עונש כמילה גסה, ולא לפחד לחנך את הילדים שלנו.
מניין הגיעה כל התופעה הזו? גרינגליק משיבה ומעריכה כי "הדבר קשור לכל השינוי הדמוקרטי של העולם. הדמוקרטיה עשתה דברים מעולים בעולם, מאז ימי שלטון היחיד והמציאות של עבדים ומלכים. נעשה שוויון מצוין שתרם הרבה לאנושות. הבעיה התחילה כשהדמוקרטיה נכנסה למשפחה וכך נוצר הבלבול. הדמוקרטיה אמרה שצריך לתת זכויות לאנשים החלשים וילדים נתפסו משום מה כחלשים שצריך להרים אותם.
"אבל ילדים לא חלשים אלא צריך להרים אותם ולגדל אותם מתוך ציפייה , מתוך שאנחנו סומכים עליהם, מתוך ביטחון, ולא מתוך אבדן הסמכות. היום אותם הורים שלוקחים את הסמכות עושים זאת מתוך רגשות אשמה שמורידות מההורה את הביטחון".
גרינגליק מוסיפה ומספרת כי במחקרים שונים נעשה ניסיון לאתר את מקורות האלימות בבתי הספר והמסקנה שהגיעו אליה היא שהכוח המדומה שמעניקים לילד מביאה אותו לחשוב שגם החזקת סכין ושימוש בה הוא חלק מאותו כוח שצריך להיות בידו.
עוד היא מזכירה את המחקרים על 'ילדי הליקופטר', מחקרים שנכתבו בניסיון להבין מה קורה באוניברסיטאות האמריקאיות כאשר בחורים ובחורות מגיעים במצב נפשי לחוץ ומעורער. "מדברים על הורים שחגים מעל הילדים שלהם כמו הליקופטר ועושים הכול למענם ועושים במקומם והילדים יוצאים מוחלשים עם חוסר ביטחון עצמי ותלות גדולה בהורים. העולם המערבי אומר שתפקיד ההורים הוא לגרום לילדים לאושר ומכאן הגיעו למסקנה שצריך לחוג מעל הילד ולשמור עליהם מכל מהמורה, והדבר בולט יותר במקומות שהמצב הסוציו אקונומי גבוה יותר, כי יש להם את האפשרות".