מה שואלים? לא שואלים

כפי שכולם יודעים, אם ייפול לידנו גיליון אקראי של 'ידיעות אחרונות', סביר להניח שנמצא בעמודי החדשות שלו לפחות כותרת אחת נגד בני משפחת נתניהו.

באופן דומה, אם ייפול לידנו אחד ממוספי סוף השבוע של אותו עיתון, יש סבירות גבוהה שנמצא שם ריאיון יחצני עם שחקן ישראלי שתוקף את הכיבוש. פעם זהו איתי טיראן ופעם עוז זהבי, פעם ליאור אשכנזי ופעם ההוא מ'תאג"ד' שאת שמו שכחתי עוד לפני שקראתי. פעם מתפרסם הריאיון ב‑'7 ימים' ופעם ב‑'7 לילות'. כי בממלכה של נוני מוזס נהוג לחרטט קלישאות שמאל עשרים וארבע על שבע.

ז'אנר האמנים המיוסרים, המצולמים לתמונת השער בפנים מוכי יגון ומאותגרי גילוח, הפך בתקופה האחרונה לפרודיה לא מכוונת, כשכל ריאיון איתם נראה כמו קופי-פייסט של זה שקדם לו. המרואיינים מתחלפים, אבל הטקסטים כמעט זהים: סיפורי זוועה מהצבא, תיאורים מעוררי חמלה על חרדות ודיכאונות, קיטורים על האלימות ברשתות החברתיות, ולקינוח – 9,351 מילה על איך סותמים לאנשים את הפה במדינה הזאת. ואם בעבר התהדר 'ידיעות' בראיונות עם רוצחים ועבריינים קשים אחרים, כיום המרואיינים הם שחקנים שמתוודים על מעשי עבריינות משל עצמם, כחיילים באינתיפאדה שהושחתו על ידי אקיבוש.

בסוף השבוע האחרון פורסם עוד ריאיון בז'אנר, הפעם עם רבקה מיכאלי. המגישה והשחקנית הוותיקה אולי לא התעללה בערבים בצבא, וגם זיפים לא מעטרים את פניה המכורכמים, אבל מרכיבים אחרים עדיין נמצאים שם: המתנחלים הרשעים, ארגוני השמאל הצדיקים, מדיניות הממשלה וחוסר הסובלנות של הציבור. גם הריאיון הזה, כקודמיו, התקבל בחדווה ברשתות החברתיות. אושיות הרשת מימין, אלו שפייסבוק עדיין לא הקפיד לחסום, ניצלו את ההזדמנות והשתעשעו בסטטוסים טובים יותר או פחות על חשבון המרואיינת והעיתון.

בתוך סבך הנלעגות הזה, נדמה ששכחנו מעט את חלקו של המראיין, ולא בצדק. לעיתון יש זכות לאחוז באג'נדה פוליטית ולפרסם ראיונות ידידותיים או עוינים לפי ראות עיני בעליו. למרואיין יש זכות להביע את עצמו ואת דעותיו. אבל למראיין יש חובה לראיין, לשאול שאלות, עם מילות שאלה וסימני שאלה. ב'ידיעות אחרונות' לא תמיד קל לדעת מי השואל ומי הנשאל, ולעתים קרובות המראיין שם את ההנחות המוקדמות, הדעות והתשובות בפיו של המרואיין.

"כיבוש, שמאל, שלום – אלה מושגים שנדמה שאין להם זכות קיום היום", מכריז המראיין איתי סגל באוזניה של רבקה מיכאלי. "יש מי שרואה ברצח רבין 'רצח לא פוליטי'", הוא מרים לה להנחתה. "אנחנו צוחקים, אבל המלחמה על התודעה הופכת מסובכת יותר ויותר עם השנים", הוא ממשיך במקום לשאול. מדי פעם מעתיק סגל שאלות צפויות מאינספור ראיונות דומים, משהו על האומץ בהבעת דעות באקלים הציבורי הנוכחי. סגל (אין קשר משפחתי) היה בעבר מבקר הטלוויזיה של העיתון. אם ריאיון כזה, בלי ההקשרים הפוליטיים, היה משודר אז על המסך מול כורסתו המטאפורית, סביר להניח שכמבקר הוא היה פושט את עורו של עורך הריאיון.

מובן שסגל הוא רק דוגמה מייצגת לטכניקת הריאיון שמאפיינת את אנשי 'ידיעות'. אמנם גם עיתונים אחרים, כולל במגזר, אינם נקיים לחלוטין מחטא השאלות עם סימני הקריאה. שלא לדבר על ראיונות ידידותיים, שאינם המצאה של נוני מוזס וגם אינם בהכרח דבר רע. אבל מה שמייחד את 'ידיעות', לעומת כל עיתון אחר, הוא מופע הבכיינות המשותף של כל הצדדים בריאיון, והדרך הנפוחה והרצינית עד מוות שבה הוא עטוף ומוגש לקורא. זהו מופע קבוע, נטול שינויים והפתעות, עד שנדמה כי לעיתון אין כל עניין בריאיון עצמו – די לו בפרצוף הידוען המתחלף בהפניית השער. לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, אבל עיתונות זה לא.

אין ימנים מצחיקים

בעוד 'העיתון של המדינה' ממשיך לחיות בבועה המנותקת מהמדינה, בועה שמאלנית אחרת מתיימרת להתנפץ ולהפוך נגישה לקהל הרחב. הכוונה לתוכנית הלילה של אסף הראל בערוץ 10, שהוקדמה והתרחבה וגם צירפה אליה רכש חדש ומפתיע: ינון מגל. במסגרת פינה בתוכנית, לוקח הח"כ לשעבר את המגיש לביקור באתרים של מורשת יהודית. זהו המחיר שהראל נאלץ לשלם על המעבר לשעה מוקדמת יותר, כשהמטרה המסחרית ברורה: למשוך קהל דתי וימני לתוכנית בעלת הגוון השמאלני המובהק.

רגע לפני שנתמוסס כולנו מול המסך למראה קברי האבות ולמשמע נאומי הציונות של מגל, כדאי לשמוע את הגרסה של הראל עצמו לשינוי הטלוויזיוני. "אנשים מרגישים: עד שהייתה תוכנית אחת שכולה שמאלנית, הייתה חצי שעה אחת בטלוויזיה שכולה שמאל, לא יכולים להשאיר לנו את זה?" הסביר המגיש לאתר וואלה, "אז אני אומר, זה נשאר. פשוט עברנו ל‑45 דקות... הקול השמאלני שבבסיס התוכנית נשאר... אני רוצה שיותר אנשים יקשיבו למונולוגים ולמה שיש לי להגיד על המציאות. בשביל שאנשים ימנים, שהיום ברגע שרק רואים את הפרצוף שלי ישר עושים 'מיוט' (השתק) יקשיבו ויבינו איך החלק בעם שלנו רואה את השלטון שלהם, הם צריכים להרגיש לא מודרים ולא נלעגים".

ובתרגום חופשי: "התוכנית שלנו היא עדיין הבית של השמאלנים. הבעיה היא שאנחנו צריכים גם את בבוני הימין, ואלה מתעקשים לא להקשיב לדברי הטעם של השמאל. לכן עלינו לשריין להם פינה של איזה משגיח כשרות כדי שירגישו טוב עם עצמם. לשם כך די בינון מגל – דמות מעוררת מחלוקת ולא קומית בעליל – כדי שהימין לא ירגיש מודר ונלעג. מה? אתם שואלים מדוע לא קומיקאי דתי, או – שומו שמיים – מתנחל? נו באמת, גם לאי-הדרה יש גבול".

שכל אחד מהקוראים יעשה את השיקולים שלו. אצלי בשלט הכפתור עדיין על 'מיוט'.