בין פידל קסטרו לאהרון ברק

כשקראתי את דברי הפרידה של כמה אושיות שמאל ושל מפלגת חד"ש מהרודן הקובני הישיש פתאום נפל לי האסימון. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ו בחשון תשע"ז

רודן נאור? פידל קסטרו
רודן נאור? פידל קסטרו
צילום: רויטרס

1. הרודן האכזר הישיש פידל קסטרו הלך לעולמו שלשום בקובה. קסטרו, מאחרוני השליטים הקומוניסטים בתבל עמד בראש המדינה כמעט יובל שנים, וגם לאחר שפרש הוריש את הגה השלטון לאחיו, ראול.

עם צאת השבת, זמן קצר לאחר שנחשפתי לבשורה, נחשפתי לתופעה משונה מאוד. אנשי שמאל, אנשים שפויים לכאורה, משתפכים באבלם על מותו של הרודן.

לצורך העניין, כדי שלא להעמיס, דגתי עבורכם ציטוט מפוסט שכתב העיתונאי חיים הר זהב. תצטרכו להאמין לי שקראתי עוד כמה וכמה כאלו.

"פידל קסטרו היה אדם נערץ בארצו, ובצדק. מדובר במי שהזניק את המדינה שלו קדימה תוך התנתקות מהניצול החזירי של התאגידים האמריקניים שמצצו את לשד כלכלתה של קובה כפי שעשו לארצות מתפתחות רבות כל כך, מי שלמרות אינספור ניסיונות להתנקש בחייו ולעורר מרד נגדו בידי הממשל האמריקני (בשירותם של אותם תאגידים) נשאר בשלטון תוך שהוא זוכה לאהדת עמו כשהוא מקדם ללא ליאות את החינוך, הבריאות והמדע בארצו. מנהיג גדול", כתב הר זהב, עיתונאי מוכר וידוע, שמחזיק בדעות שמאל ידועות גם הן.

2. הר זהב הוא לא נושא הדיון שלנו, כאמור, שכן מדובר בתופעה, מעניינת ומסקרנת. מי שדגל הנאורות, הליברליזם, החירויות והדמוקרטיה נישא על שפתותיהם דבר יום ביומו, חשים צער על לכתו של רודן שפגע פגיעה אנושה בבני עמו.

כמה אנושה? קחו את התוצר לנפש, המדד הטוב ביותר לחיים ברווחה, בקובה, לעומת התוצר לנפש בנחשלות שבין מדינות המערב.

בקובה עמד התוצר לנפש בשנת 2015 על 11,649 דולר. במדינת ישראל למשל, מדינה נחשלת למדי בקרב משפחת המדינות המפותחות, עמד הנתון המקביל על 35,009 דולר. או במילים: קצת יותר מפי שלוש.

עכשיו, אני לא מתעלם מבעיותיה של ישראל (כאמור, ישראל רחוקה מלהיות מדינה מובילה מבחינה כלכלית בשורה ארוכה של תחומים), אבל אין שום ספק שהרווחה האישית של אזרח ישראלי ממוצע גבוהה בהרבה מהרווחה הממוצעת של ידידו בקובה. שלא לדבר על הנאה מחירויות זניחות כדוגמת החירות להתבטא בחופשיות, החירות לנוע בחופשיות ממקום למקום והחירות לטייל בעולם כאוות נפשך.

3. אז מה גורם לאנשים נורמליים בדרך כלל לסגוד לרודן שדיכא את אזרחי ארצו ודרדר את מצבם, תוך פגיעה קשה בחירויותיהם? התשובה נוגעת לאידאולוגיה שבשמה פעל קסטרו.

בניגוד למחשבה הרווחת, רודנים מודרניים כמעט אף פעם אינם משתלטים על מדינותיהם למען רווחתם האישית. הם כמעט תמיד פועלים למענה של אידיאולוגיה. בתפיסתם האישית, ולפעמים הדברים גם מתנהלים ככה בפועל, הרודנים פועלים למען עמם. הם פועלים לביצור המדינה, להטבת מצבם של האזרחים ועוד.

קסטרו החזיק באידאולוגיה שבצורתה הגולמית היא אידאולוגיה אהודה מאוד על חלקים רחבים בשמאל הישראלי. שוויון, חינוך לכולם, קידמה חברתית ועוד ועוד. כל סט הערכים המכונה "סוציאליזם" ובגרסאות אחרות "פרוגרסיביזם". כך למשל, אחד הצעדים המשמעותיים שקסטרו עשה בקובה היה מיגור הבערות. שיעור האזרחים שאינם זוכים להשכלה בסיסית בקובה הוא מהנמוכים בעולם. קסטרו עשה עוד לא מעט צעדים שנועדו להיטיב עם העם הקובני, צעדים שרבים מאוד במערב היו שמחים שהיו מתרחשים גם במדינות שלהם.

4. אז איפה כאן הבעיה? לבעיה קוראים במילה אחת "דמוקרטיה". זה לא כך כך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה אבל דמוקרטיה זה עניין מאוד מרגיז. קחו למשל את ארצות הברית של אמריקה, אחת ממולדותיה של הדמוקרטיה המערבית. אתה נותן לאזרחים לבחור מה שבא להם, בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות, ובסוף אתה מקבל על הראש דונלד טראמפ שכזה. באסה.

דמוקרטיה היא עניין לא אהוד במיוחד, לא על שמרנים, לא על לאומנים, וגם לא על ליברלים ונאורים. כולם לא ממש אוהבים את הדמוקרטיה במובנה הצר, בחירת השלטון באמצעות הכרעת האזרחים בבחירות חופשיות. למה? כי לאזרחים יש נטייה מרגיזה לבחור מה שבא להם, גם כשכל קבוצה אידאולוגית בטוחה שהיא יודעת מה טוב ונכון לבורים ועמי הארצות הללו.

בניגוד למיתוס לפיו ליברלים אוהבים דמוקרטיה, האמת היא שזה קשקוש. ליברלים כמהים בסתר לבם לרודן ליברל שיכפה את ערכי הליברליזם על ההמון הנבער. לא מאמינים? נסו להיזכר בתגובות בשעות הראשונות אחרי הפיכת הנפל נגד ארדואן בטורקיה, כשגורלה של ההפיכה עוד לא היה ברור. כמה ליברלים בעיני עצמם לא היססו אז לייחל שגם כאן, במדינת ישראל, יגאל אותנו הצבא הנאור מהשלטון הדמוקרטי החשוך שנכפה עלינו?

5. אולי הם בעצם צודקים? הרי אם יעלה לשלטון הדיקטטור מהסוג ה"נכון" זו לכאורה התשובה הטובה ביותר לכל הצרות. הוא יפתור את כל הבעיות, יעשה ככל העולה על רוחו, ויצעיד את המדינה לעבר עתיד טוב ובטוח, כראוי לה.

אז זהו שלא. לדיקטטורה ישנם בהקשר הזה שני חסרונות, הראשון הוא במידה רבה טכני, והשני הוא מהותי.

נתחיל מהטכני, שהוא למעשה גם כן לא רק טכני. דווקא בגלל העובדה שדיקטטורים רואים כמעט תמיד את טובת המדינה והאזרחים כמשימתם העיקרית, נוצר אצלם לאורך השנים בלבול. יותר ויותר הם מזהים את עצמם עם טובת המדינה והאזרחים. הם מייצגים טוב יותר מכל אחד אחר את טובתו של העם. בשלב הראשון הם חשים, באמת שטובתו של העם היא טובתם האישית. בשלב השני התחושה מתהפכת וברור להם שטובתם האישית היא גם טובתו של עמם.

זו הסיבה שבגללה חאפז אל-אסד היה משוכנע שבנו, בשאר, הוא המתאים מכל אזרחי סוריה לרשת את כסאו, וזו גם הסיבה שבגללה פידל קסטרו בחר דווקא באחיו ראול לשמש נשיא במקומו. הכול למען אזרחי ארצם, כמובן. השחיתות האישית שמתרחשת בשלב הזה שבו המנהיג כבר איננו מבחין בין עצמו ובין עמו היא תופעה כמעט טבעית. זו גם הסיבה שבעטייה רודנים מהר מאוד מפסיקים להגן על רעיונות ומתחילים להגן על עצמם, וכך פולחן הרעיון ופולחן המנהיג כבר מתערבב. זה השלב שבו העלאת ספק קל בהגינותו וצדקתו של המנהיג הופכים לעבירה חמורה בהרבה מאשר הטלת ספק באידאולוגיה שבשמה הרודן שולט.

החיסרון השני הוא מהותי, ונוגע לעצם מהותו של משטר רודני. הרודנות היא אויבת החירות. זה נשמע טריוויאלי אבל זה באמת לא טריוויאלי בכלל. הדבר החשוב ביותר בדמוקרטיה הוא החופש של האזרחים להחליף את השלטון. זה הדבר המרכזי שמבדיל דמוקרטיה ממשטר שאיננו דמוקרטי. ישנם מדעני מדינה שטוענים לפי זה שהמדד העיקרי להיותו של שלטון "דמוקרטי" הוא התחלפותו של השלטון פעמיים ללא אלימות, בהליך של בחירה.

דמוקרטיה מהסוג הזה היא הערובה כראשונה והמרכזית לחירותם של האזרחים. כל משטר שאיננו עונה על ההגדרה הזו יפגע במוקדם או במאוחר בחירויות הבסיסיות ביותר של אזרחיו. רק במקום שבו האזרחים יכולים להזיז את השולט ממקומו ולמנות שליטים אחרים - יכולות החירויות להתקיים. דיקטטורות נאורות לכאורה, כמו הדיקטטורה של קסטרו, הן הראיה הטובה ביותר לכך.

6. ומה הקשר לאהרון ברק? פרופ' מני מאטנר זיהה כבר לפני שנים את התהליך שבמסגרתו האליטה הליברלית-שמאלנית נאחזה בבית המשפט העליון כתגובת נגד לחילופי השלטון והמהפך בשנת 1977. חלק משמעותי מהתהליך היה טעינת המונח "דמוקרטיה" בסט שלם של ערכים ותפיסות עולם נוספים לעקרון הכרעת הרוב, במובן זה שעקרון הכרעת הרוב וחילופי השלטון בהכרעת רוב הפך בעצם לחלק זניח ממנה.

לא, שופטי בית המשפט העליון רחוקים מאוד מלהפוך לדיקטטורים נוסח פידל קסטרו. יש אמנם ניצנים של תהליכים בכיוון הזה (בשום מוסד שלטוני אחר במדינת ישראל מתיחת ביקורת על פעולותיו לא מתורגמת מהר מאוד לטענות על פגיעה במוסד עצמו, כמו בבית המשפט העליון) אבל אנחנו רחוקים משם עדיין מרחק רב.

אולם, המובן הזה של הורדת קרנו של עקרון בחירת נבחרי העם באופן חופשי על ידי העם כיסוד הדמוקרטיה, ודחיקתו לטובת סט ערכי נאורות אחרים, הוא סכנה גדולה מאוד לדמוקרטיה. אהרון ברק הוא בשום אופן לא גרסה ישראלית של ראול קסטרו, לא הוא ולא יורשיו. ממש לא. אבל התהליכים שברק הוא הפרזנטור הראשי שלהם, עלולים להביא את ישראל בסופה של הדרך למחוזות קובניים, ולא במשמעות של בית גידול טוב לסיגרים משובחים.