בראיון לעיתונאי ארי שביט אומר הרמטכ"ל משה יעלון כי המערכה עם ערביי הרש"פ היא "המערכה בין שתי חברות שמתמודדות על טריטוריה ובמידה מסוימת על הקיום". לדבריו, על החברה הערבית ביש"ע אין איום קיומי. "עלינו יש איום קיומי", הוא אומר. "לכולם נדמה שאנחנו גולית והם דוד, אני טוען שהמצב הפוך".
יעלון טוען כי המלחמה הזו מעניקה לערביי יש"ע תחושה של עוצמה וכוח. "הם מרגישים שיש להם גיבוי של רבע מיליארד ערבים והם מאמינים שהזמן פועל לטובתם וכי בצירוף של טרור ודמוגרפיה הם יעייפו אותנו ויתישו אותנו"
לדברי הרמטכ"ל המלחמה הזו איננה מלחמה לסיום הכיבוש, "אם למושג כיבוש היתה איזושהי רלוונטיות, הוא איבד אותה מבחינתי בשנת 2000", אומר יעלון. "ישראל הניחה הצעה מסוימת שהיתה אמורה להוריד את הפלשתינים מעל גבנו, ואולם במקום זאת הם התחילו לדקור אותנו...זאת המציאות. לכן, מבלי להיכנס לדיון הפוליטי על מה שצריך להיות הפתרון, אני טוען שהסיפור הוא לא כיבוש. הסיפור הוא אי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית".
על נוסחת "שלום של אמיצים" מבית מדרשו של ערפאת אומר יעלון כי ערפאת נושא את שמו של יצחק רבין לשווא. הוא רואה את אוסלו כסוס טרויאני שאיפשר לאנשי הרש"פ להיכנס לארץ ואת ספטמבר 2000 כרגע היציאה מבטן הסוס. גם היום האידיאולוגיה של הפתח' היא לפורר את מדינת ישראל מבפנים. העניין שלהם אינו להגיע לסוף הסכסוך אלא להפוך את מדינת ישראל למדינה פלשתינית".
מבחינתו של יעלון מטרתו של ערפאת היא "לא להגיע להסכם ולא להגיע לסוף התביעות, זאת כדי לשמר את הסכסוך ולתת לזמן לעשות שלו על פי תורת השלבים".
לשאלה האם הסכם אוסלו היה טעות עונה הרמטכ"ל כי "אי אפשר לדבר כאן במושגים של טעות, לא טעות. אם אתה שואל אותי אישית, מבחינת צדקת-הדרך לי היום נוח הרבה יותר. כשאני ניגש בסוף להילחם מול מה שהפלשתינים מייצרים, אני חושב שאחרי מה שעברנו בתשע השנים האחרונות יש לי פחות סימני שאלה ויותר סימני קריאה. עבורי נוצרה כאן בהירות מוסרית".
בשאלה של נסיגה חד צדדית ועקירת ישובים טרם הכרעת המלחמה אומר רב אלוף יעלון כי מדובר במהלכים מסוכנים."הם יתנו רוח גב למאבק בנו", אומר יעלון. "גם אם מבחינה טקטית נראה נכון לסגת מפה או משם, בראייה אסטרטגית זה אחרת. אני טענתי זאת כשעלתה שאלת הנסיגה מקבר יוסף. לי היה ברור שיציאה מן הקבר תמריץ את הפלשתינים, בעוד שהיה מי שחשב שיציאה משם תנטרל נקודת חיכוך. אבל מי שחשב כך חשב חשיבה ישראלית, לא פלשתינית...כל יציאה תחת טרור ואלימות תחזק את דרך הטרור והאלימות. היא תסכן אותנו", מסכם יעלון.
לדברי הרמטכ"ל גם אם נדרש כיום לפעמים כוח צבאי גדול כדי לשמור על ישוב מבודד הרי שאם ייעקר הישוב, יצטרך צה"ל להשאיר במקום כוח גדול הרבה יותר.
על נושא הקמת גדר ההפרדה נזהר הרמטכ"ל מלהביע דעה בשל ההשלכות הפוליטיות הקשורות בסוגיא, אך לדעתו "הגדר לא תפתור את כל הבעיות", ויחד עם זאת ציין כי "אם הייתי מקבל את הכסף הזה הייתי משקיע אותו במקום אחר".
רב אלוף יעלון מציין כי שאלת הפתרון לסיכסוך עם ערביי הרש"פ צריכה לבוא רק לאחר הכרעת המערכה איתם.
לדבריו, מדינת ישראל צריכה להפנים את העובדה שהמצב היום הוא שהעימות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו וכל עוד מנסים לתקוף אותנו, על החברה הישראלית לגלות כושר עמידה. "וכי יש לנו ברירה?", שואל יעלון. "עלינו להבין: הפלשתינים החזירו אותנו למלחמת העצמאות. היום ברור שמדינת ישראל כמדינה יהודית היא עדיין נטע זר באזור. ייקח דורות עד שגורמים שונים באזור ישלימו עם קיומה. לכן צריך לחזור לאתוס של עמידה לא מפני שאני מאוהב באתוס הזה, אלא מפני שאין ברירה. זהו אתוס של אין ברירה".
יעלון תקף גם את מה שכינה "העכשוויזם" בחברה הישראלית: "כבריאה אנושית אנחנו רוצים פתרון עכשיו במצב שבו ישראל נתונה העכשוויזם הוא משיחיות שקר. העכשוויזם הוא אם כל חטאת. ואין זה משנה עם מצרפים למלה 'עכשיו' 'משיח עכשיו' או משהו אחר עכשיו".
הרמטכ"ל תלה את הכרסום ביכולת ההרתעה ביכולת העמידה הנמוכה לדעתו של החברה הישראלית. "אחרי מלחמת ששת הימים הצלחנו לצרוב בתודעה האזורית את העובדה שאי
אפשר להשמיד את מדינת ישראל באמצעים צבאיים. מכאן באה מגמת ההסדרים עם ישראל, השלום עם מצרים והשלום עם ירדן. ואולם מאז הנסיגות הראשונות שלנו מלבנון אחרי של"ג, ההישג הזה
הלך וכורסם. במשך קרוב לעשרים שנה הלכה והתפתחה במזרח התיכון תחושה שבשעה שהצבא הישראלי חזק, אי נכונותה של החברה הישראלית להקריב קורבנות יוצרת נקודת תורפה אסטרטגית.
"המסקנה היתה שכיוון שאי אפשר להתמודד עם צה"ל צריך למצוא דרכים לעבור מעל העוצמה שלו כדי להכות ישירות בחברה הישראלית שאינה יודעת לספוג נפגעים... ההנחה היתה שפגיעה ישירה בחברה הישראלית תניע תהליכים, וזה עבד. זה מה שקרה תחילה ב-84'-83' ואחר כך בעסקת ג'יבריל, ואחר כך בעקבות מה שנתפרש כהתכופפות ישראל בפני האבן והטרור של האינתיפאדה. זה המשיך לקרות גם אחרי אוסלו ובדרום לבנון כשנדמה היה שישראל לא יכולה לעמוד ב-30-20 קורבנות בשנה.
והוא מסכם: "החברה הישראלית סומנה על ידי רבים באזור כיעד שהפגיעה בו יכולה להביא את ישראל
לכניעה".
הרמטכ"ל דיבר גם על התופעה של האשמה העצמית הישראלית שאותה הגדיר כ"פתולוגיה".
"צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכה משולבת - צבאית, מדינית, אזרחית, תקשורתית וכלכלית. כדי לבנות חומת מגן כל המרכיבים האלה חייבים לפעול בסינרגיה. ואם באים ישראלים ושוברים אותה או חותרים תחתיה אז ברור שאין חומה".
הרמטכ"ל טוען כי בעשור האחרון ישנה תופעה של הסתגרות בקונצפציה הדומה להסתגרות בקונצפציה של ערב מלחמת יום הכיפורים, אולם "היום בעיית הקונצפציה הרבה יותר חמורה. יש כאן בעיה פסיכולוגית עמוקה: כיוון שקשה לאנשים לתפוש מציאות שהם לא שולטים בה, נוח להם יותר להאשים את הצד הישראלי. או את הצבא. או את הרמטכ"ל. או את מי שמדווח להם על כך שהמציאות אינה בדיוק כפי שהיו רוצים שתהיה. בנוסף לכך יש אנשים שהקונצפציה הפכה להיות כל עולמם, ולכן הם מתחפרים בה ומסרבים להיפרד ממנה".
הרמטכ"ל תקף בהקשר זה את התקשורת הישראלית: "אני מוכרח לומר לך שאני מוטרד מחלקה של התקשורת בבניית הקונצפציה הזו. "למרות שהיא לכאורה לא מגויסת היה לה חלק מרכזי בבניית הקונצפציה. היא הובילה אותה".
יחד עם זאת, הרמטכ"ל אופטימי למרות הכל. "כדאי לראות דברים בפרספקטיווה", הוא אומר ומציין בסיפוק: "אחרי 54 שנים אנחנו באמת מעצמה. לכן בסך הכל אני באמת אופטימי".
יעלון טוען כי המלחמה הזו מעניקה לערביי יש"ע תחושה של עוצמה וכוח. "הם מרגישים שיש להם גיבוי של רבע מיליארד ערבים והם מאמינים שהזמן פועל לטובתם וכי בצירוף של טרור ודמוגרפיה הם יעייפו אותנו ויתישו אותנו"
לדברי הרמטכ"ל המלחמה הזו איננה מלחמה לסיום הכיבוש, "אם למושג כיבוש היתה איזושהי רלוונטיות, הוא איבד אותה מבחינתי בשנת 2000", אומר יעלון. "ישראל הניחה הצעה מסוימת שהיתה אמורה להוריד את הפלשתינים מעל גבנו, ואולם במקום זאת הם התחילו לדקור אותנו...זאת המציאות. לכן, מבלי להיכנס לדיון הפוליטי על מה שצריך להיות הפתרון, אני טוען שהסיפור הוא לא כיבוש. הסיפור הוא אי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית".
על נוסחת "שלום של אמיצים" מבית מדרשו של ערפאת אומר יעלון כי ערפאת נושא את שמו של יצחק רבין לשווא. הוא רואה את אוסלו כסוס טרויאני שאיפשר לאנשי הרש"פ להיכנס לארץ ואת ספטמבר 2000 כרגע היציאה מבטן הסוס. גם היום האידיאולוגיה של הפתח' היא לפורר את מדינת ישראל מבפנים. העניין שלהם אינו להגיע לסוף הסכסוך אלא להפוך את מדינת ישראל למדינה פלשתינית".
מבחינתו של יעלון מטרתו של ערפאת היא "לא להגיע להסכם ולא להגיע לסוף התביעות, זאת כדי לשמר את הסכסוך ולתת לזמן לעשות שלו על פי תורת השלבים".
לשאלה האם הסכם אוסלו היה טעות עונה הרמטכ"ל כי "אי אפשר לדבר כאן במושגים של טעות, לא טעות. אם אתה שואל אותי אישית, מבחינת צדקת-הדרך לי היום נוח הרבה יותר. כשאני ניגש בסוף להילחם מול מה שהפלשתינים מייצרים, אני חושב שאחרי מה שעברנו בתשע השנים האחרונות יש לי פחות סימני שאלה ויותר סימני קריאה. עבורי נוצרה כאן בהירות מוסרית".
בשאלה של נסיגה חד צדדית ועקירת ישובים טרם הכרעת המלחמה אומר רב אלוף יעלון כי מדובר במהלכים מסוכנים."הם יתנו רוח גב למאבק בנו", אומר יעלון. "גם אם מבחינה טקטית נראה נכון לסגת מפה או משם, בראייה אסטרטגית זה אחרת. אני טענתי זאת כשעלתה שאלת הנסיגה מקבר יוסף. לי היה ברור שיציאה מן הקבר תמריץ את הפלשתינים, בעוד שהיה מי שחשב שיציאה משם תנטרל נקודת חיכוך. אבל מי שחשב כך חשב חשיבה ישראלית, לא פלשתינית...כל יציאה תחת טרור ואלימות תחזק את דרך הטרור והאלימות. היא תסכן אותנו", מסכם יעלון.
לדברי הרמטכ"ל גם אם נדרש כיום לפעמים כוח צבאי גדול כדי לשמור על ישוב מבודד הרי שאם ייעקר הישוב, יצטרך צה"ל להשאיר במקום כוח גדול הרבה יותר.
על נושא הקמת גדר ההפרדה נזהר הרמטכ"ל מלהביע דעה בשל ההשלכות הפוליטיות הקשורות בסוגיא, אך לדעתו "הגדר לא תפתור את כל הבעיות", ויחד עם זאת ציין כי "אם הייתי מקבל את הכסף הזה הייתי משקיע אותו במקום אחר".
רב אלוף יעלון מציין כי שאלת הפתרון לסיכסוך עם ערביי הרש"פ צריכה לבוא רק לאחר הכרעת המערכה איתם.
לדבריו, מדינת ישראל צריכה להפנים את העובדה שהמצב היום הוא שהעימות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו וכל עוד מנסים לתקוף אותנו, על החברה הישראלית לגלות כושר עמידה. "וכי יש לנו ברירה?", שואל יעלון. "עלינו להבין: הפלשתינים החזירו אותנו למלחמת העצמאות. היום ברור שמדינת ישראל כמדינה יהודית היא עדיין נטע זר באזור. ייקח דורות עד שגורמים שונים באזור ישלימו עם קיומה. לכן צריך לחזור לאתוס של עמידה לא מפני שאני מאוהב באתוס הזה, אלא מפני שאין ברירה. זהו אתוס של אין ברירה".
יעלון תקף גם את מה שכינה "העכשוויזם" בחברה הישראלית: "כבריאה אנושית אנחנו רוצים פתרון עכשיו במצב שבו ישראל נתונה העכשוויזם הוא משיחיות שקר. העכשוויזם הוא אם כל חטאת. ואין זה משנה עם מצרפים למלה 'עכשיו' 'משיח עכשיו' או משהו אחר עכשיו".
הרמטכ"ל תלה את הכרסום ביכולת ההרתעה ביכולת העמידה הנמוכה לדעתו של החברה הישראלית. "אחרי מלחמת ששת הימים הצלחנו לצרוב בתודעה האזורית את העובדה שאי
אפשר להשמיד את מדינת ישראל באמצעים צבאיים. מכאן באה מגמת ההסדרים עם ישראל, השלום עם מצרים והשלום עם ירדן. ואולם מאז הנסיגות הראשונות שלנו מלבנון אחרי של"ג, ההישג הזה
הלך וכורסם. במשך קרוב לעשרים שנה הלכה והתפתחה במזרח התיכון תחושה שבשעה שהצבא הישראלי חזק, אי נכונותה של החברה הישראלית להקריב קורבנות יוצרת נקודת תורפה אסטרטגית.
"המסקנה היתה שכיוון שאי אפשר להתמודד עם צה"ל צריך למצוא דרכים לעבור מעל העוצמה שלו כדי להכות ישירות בחברה הישראלית שאינה יודעת לספוג נפגעים... ההנחה היתה שפגיעה ישירה בחברה הישראלית תניע תהליכים, וזה עבד. זה מה שקרה תחילה ב-84'-83' ואחר כך בעסקת ג'יבריל, ואחר כך בעקבות מה שנתפרש כהתכופפות ישראל בפני האבן והטרור של האינתיפאדה. זה המשיך לקרות גם אחרי אוסלו ובדרום לבנון כשנדמה היה שישראל לא יכולה לעמוד ב-30-20 קורבנות בשנה.
והוא מסכם: "החברה הישראלית סומנה על ידי רבים באזור כיעד שהפגיעה בו יכולה להביא את ישראל
לכניעה".
הרמטכ"ל דיבר גם על התופעה של האשמה העצמית הישראלית שאותה הגדיר כ"פתולוגיה".
"צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכה משולבת - צבאית, מדינית, אזרחית, תקשורתית וכלכלית. כדי לבנות חומת מגן כל המרכיבים האלה חייבים לפעול בסינרגיה. ואם באים ישראלים ושוברים אותה או חותרים תחתיה אז ברור שאין חומה".
הרמטכ"ל טוען כי בעשור האחרון ישנה תופעה של הסתגרות בקונצפציה הדומה להסתגרות בקונצפציה של ערב מלחמת יום הכיפורים, אולם "היום בעיית הקונצפציה הרבה יותר חמורה. יש כאן בעיה פסיכולוגית עמוקה: כיוון שקשה לאנשים לתפוש מציאות שהם לא שולטים בה, נוח להם יותר להאשים את הצד הישראלי. או את הצבא. או את הרמטכ"ל. או את מי שמדווח להם על כך שהמציאות אינה בדיוק כפי שהיו רוצים שתהיה. בנוסף לכך יש אנשים שהקונצפציה הפכה להיות כל עולמם, ולכן הם מתחפרים בה ומסרבים להיפרד ממנה".
הרמטכ"ל תקף בהקשר זה את התקשורת הישראלית: "אני מוכרח לומר לך שאני מוטרד מחלקה של התקשורת בבניית הקונצפציה הזו. "למרות שהיא לכאורה לא מגויסת היה לה חלק מרכזי בבניית הקונצפציה. היא הובילה אותה".
יחד עם זאת, הרמטכ"ל אופטימי למרות הכל. "כדאי לראות דברים בפרספקטיווה", הוא אומר ומציין בסיפוק: "אחרי 54 שנים אנחנו באמת מעצמה. לכן בסך הכל אני באמת אופטימי".