עדי ארבל
עדי ארבלצילום: ערוץ 7

בחודש האחרון הוזמנתי לשלוש פגישות עם שלושה דיפלומטים אירופיים. המשותף לשלושתם היה הרצון ללמוד על חזון הימין לפתרון הסכסוך.

אחת השאלות שעליהן התבקשתי לענות הייתה האם הישראלים לא רוצים שלום? כתשובה, הצגתי את תאוריית הצרכים של אברהם מאסלו. על פי תאוריה זו, קיימת פירמידה של צרכים, אשר מאורגנים על פי סדר חשיבות. מרמה בסיסית של צרכים פיזיולוגיים בסיסיים (אכילה, שינה, ביטחון וכדומה) ועד הרמה הגבוהה ביותר של מימוש עצמי (אהבה, שלום, הכרה וכדומה). רק כאשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה. התאוריה המקורית נועדה לשקף את צורכי ומניעי האדם, אך לטעמי היא נכונה גם ברמת העמים בכלל ובישראל בפרט.

הישראלים אמנם רוצים שלום ורוצים שהעולם יאהב אותנו, אבל זה לא יקרה כל עוד לא נהיה בטוחים בקיומנו. כשהישראלים רואים שהטרור התחזק דווקא כשממשלת ישראל עשתה את מאמצי השלום הגדולים ביותר, המסר ברור: לא יהיה שלום כל עוד לישראלים לא תהיה תחושת ביטחון. הניסיון להפוך את הסדר, ולהביא ביטחון דרך שלום, לא הוכיח את עצמו.

הישראלים, אמרתי, גם מבינים שכל הנרטיב הפלשתיני אינו אלא נגטיב שנועד לשלול את המפעל הציוני. לא במקרה הפך הסכסוך היהודי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלשתיני, ולא במקרה הדרישות הטריטוריאליות של אותו עם פלשתיני הן ממדינת ישראל בלבד.

טענתי כי צריך לדעת גם מה הערבים מבינים. והערבים מבינים שמהרגע שבו קרסה ברית המועצות, אין תוחלת בהסתגרותן של מדינות ערב כלפי המערב. הם גם מבינים שזה הרבה יותר נוח להשאיר את הפלשתינים לבדם בחזית המאבק היהודי-ערבי, בזמן שהעולם הערבי מנרמל את קשריו הכלכליים והצבאיים עם העולם המערבי. מהלך כזה גם הופך את יחסי הכוחות: מדינת ישראל, שגילמה את תפקיד דוד במאבקה נגד שלל מדינות ערב, הוכנסה לנעלי גוליית אל מול הפלשתינים החלשים. מציאות שמקשה על ישראל במזרח תיכון שבו פועל "חוק הג'ונגל ההפוך" לאורן של תפיסות אירופאיות-נוצריות: אל תהיה צודק, תהיה חלש.

כשנשאלתי על ידי דיפלומטית מסוימת כיצד הייתי מציע לקהילה הבינלאומית לפעול כדי לקדם את פתרון הסכסוך, הצעתי לקדם את הסרת פתרון שתי המדינות מהשולחן. כי עצם העיסוק האובססיבי בו לא מאפשר את פיתוחם של כיוונים חדשים להסדר. בתגובה, נשאלתי אם אני מבין שקשה לקהילה הבינלאומית לצאת נגד פתרון שכמעט כל ראשי המפלגות בישראל בעדו. תכל'ס, צודקת. הגיע הזמן לנאום בר-אילן אחר.

הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית