יש מקום לכולם

"הודעה חשובה ומשמחת! אם נתקעתם בבית החולים, או אם אתם נאלצים להישאר בבית החולים, נא להתקשר למספר... ניתן להתקשר 24 שעות ביממה. כדקה הליכה מבית החולים תקבלו אוכל ולינה באהבה ובסבר פנים יפות. כמובן ללא תשלום!" – כך לשון המודעות המעטרות את המסדרון המקביל לחדרי היולדות במרכז הרפואי לניאדו בנתניה, המזמינות את הבעלים ושאר המלווים של היולדות הטריות ואלו שבדרך, להכנסת אורחים נדירה מסוגה.

שיטוט קל במחלקה מגלה כי קשה מאוד להתחמק מהמודעות הללו, המודבקות בצפיפות יחסית. גם מי שהחמיץ אותן במקרה או מרגיש לא בנוח להתקשר, לא יישאר לבד. פייש לוי (54), חסיד צאנז המתגורר בסמוך לבית החולים וחתום על המודעות, יגיע מן הסתם לסיבוב במחלקה בזמן הקרוב ויזמין אותו בפנים מאירות באופן אישי אליו הביתה לאירוח כיד המלך.

בית משפחת לוי מרוהט בפשטות חסידית חמימה. בהתחלה הוקצו לאורחים חדר בודד ומספר מיטות בסלון, אך במשך השנים תשעה מתוך עשרת ילדיהם של פייש ורעייתו לאה הספיקו כבר להינשא, מה שמשאיר לא מעט מקום בבית עבור האורחים הרבים, ובעיקר מקום בלב.

סיר צ'ולנט לפליטים במחנה

הכנסת האורחים של לוי היא מסורת משפחתית שהחלה שני דורות אחורה אצל סבו, אבי אמו. הרב יעקב שמעון שר היה מכניס אורחים גדול בעיירה ראצפרט בהונגריה. כל האדמו"רים שהגיעו להונגריה באותה תקופה, כמו רבי יששכר דב מבעלזא, התארחו אצלו. פרט לכך, הגיעו גם הרבה ארחי-פרחי שלא היה להם היכן לישון ולאכול. למרות שהיו להם לא פחות מארבעה עשר ילדים, הבית תמיד היה פתוח. "אמא שלי סיפרה לי שלפעמים פינו אותם מהחדר שלהם כדי לתת אותו לאורחים. מילא לאדמו"רים, אבל גם לאותם ארחי פרחי. כשהגיע אורח מכוסה כינים בכל הגוף, אביה ביקש ממנה לנקות אותו מהכינים, תוך שהוא מבטיח לה שבזכות זה לעולם לא יהיו לה כינים, וכך הווה. אפילו באושוויץ, כשהיא נדחסה ברכבות בצפיפות רבה, על כולם היו כינים ועליה אפילו לא אחת".

הוריו של פייש, מאיר נפתלי וליבא לוי, שנישאו בגרמניה מיד אחרי השואה במחנות העקורים, המשיכו גם הם את המסורת המשפחתית. "כשלמדתי בישיבה ביונייאן סיטי בארצות הברית בגיל שש עשרה, אנשים שהיו מגיעים לשבת אל האדמו"ר מקלויזנבורג שהיה גר שם באותה תקופה, סיפרו לי שהם זוכרים את סיר הצ'ולנט הענקי שאמא שלי הייתה מבשלת בכל ערב שבת לכל הפליטים במחנה, שנשארו בחוסר כול. הייתה להם דירה קטנה עם שני חדרים, וכל מי שנשאר בלי מקום ללון היה מתארח אצלם, כשהם מצטופפים בחדר אחד, למרות שכבר הספיקו להיוולד להם שני ילדים".

לאחר כמה שנים היגרה המשפחה לוויליאמסבורג שבארצות הברית. האב החל לעבוד והאם הפכה לעקרת בית במשרה מלאה, אבל החסד והכנסת האורחים תמיד היו בראש מעייניה. שם הפכו לשכניו של האדמו"ר מקלויזנבורג. האם תמיד הייתה מספרת בחיוך כי שמרה על ילדיו של האדמו"ר כשהרבנית נסעה לבית החולים כדי ללדת את האדמו"ר מצאנז דהיום. משם עברה המשפחה לשכונת קראון הייטס.

פייש זוכר את הבית תמיד מלא באורחים, קבצנים, שלוחים מארץ ישראל וכאלה שהגיעו לצורכי רפואה. "אמנם זו כבר לא הייתה דירה קטנה, אבל לא כל אחד היה מכניס סתם כך אורחים, לפעמים מהרחוב. כולם ידעו שגברת לוי זה כתובת. היה יהודי שהיו לו בעיות בבית, פעם אחת הוא הגיע אלינו מלא בדם אחרי שכושים נתנו לו מכות. אמא שלי ביקשה ממני להרטיב את המגבת ולנקות אותו מהדם. שאלתי איך, היא ענתה לי 'פשוט תתחיל, כדי שתתרגל לעשות מצוות ולעזור ליהודים'. היא גם הייתה הולכת בכל שבת לבית חולים כדי להאכיל חולים סיעודיים".

גם אחרי שהמשפחה עלתה ארצה בשנת תשל"ב, אל קריית צאנז בנתניה, בעקבות בקשה אישית של האדמו"ר מקלויזנבורג, המשיכה האם במעשי החסד ועברה לסעוד חולים בבית החולים הסיעודי שבשכונה. "יום יום, שבת שבת, גם כאשר הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית, לא היה יום שאפשר למצוא אותה בבית בשעות מסוימות. עד שממש הגיעה לקצה היכולת. תמיד קינאתי בה ואמרתי לעצמי שה' יעזור שגם אני אוכל, אז אלך בדרכה".

החסיד שגילה את השומרון

לפני שש עשרה שנה, כשפייש ומשפחתו עברו לדירה מרווחת יותר, הוא החל להגשים סוף סוף את חלומו. ההתחלה הייתה בפרסום מודעות בבית החולים, בהן הזמין את מי שנאלץ להישאר סמוך לבית החולים, להתארח אצלו. "בהתחלה אנשים קצת חששו ולא רצו להגיע לבית של מישהו שהם לא מכירים, אז התחלתי ללכת לשם כל ערב וגם בהפסקת צהריים ולהזמין באופן אישי. אנשים לא תמיד היו מבינים מי עומד מאחורי הפתק הזה. לעומת זאת, היה אצלי השבוע אברך מישיבת רמת השרון שכאשר ראה במודעה מספר כשר, לא חשש להתקשר".

פייש עובד בשיתוף פעולה מלא עם צוות בית החולים, שלפעמים אף מפנה אליו אורחים. אפילו האדמו"ר מצאנז, אשר מתגורר לא רחוק, שלח אליו אורחים לא פעם. באחת הפעמים האדמו"ר טייל לפנות ערב כדי לשאוף אוויר צח, וראה אברך ליטאי שנראה קצת מבולבל. הוא ניגש אליו ושאל אותו למעשיו. האברך ענה שאשתו מאושפזת בבית החולים והוא לא יודע לאן ללכת. האדמו"ר השיב מיד ש"יש איזה יהודי שישמח שתיכנס אליו, אל תתבייש לדפוק אצלו חזק בדלת".

פרט לאירוח בביתו, מסתובב לוי מדי ערב בכל המחלקות ומחלק סנדוויצ'ים למלווים של המאושפזים. בית החולים מספק את חומרי הגלם, ואילו פייש ובני משפחתו טורחים על ההכנה והחלוקה. "היה בכך צורך גדול בפני עצמו. בנוסף לכך, אנשים רואים אותי מסתובב, פותחים איתי בשיחה ומרגישים יותר בנוח לפנות אליי גם בנושא האירוח".

כתוצאה מהכנסת האורחים נחשף פייש למגוון ציבורים וסוגי כיפות, בהם הציבור הדתי-לאומי והמתיישבים, איתם נוצר מבחינתו קשר מרתק. אחד האורחים הראשונים שהיו אצלו היה תושב אלון מורה, שחשף בפניו עולם חדש ומופלא שלא הכיר קודם לכן. האורח קישר אותו עם הרב אליקים לבנון, רב היישוב. בקיץ שלאחר מכן כבר נסעה משפחת לוי לנפוש ביישוב, ומשם נוצר קשר חם עם השומרון בכלל ועם היישוב יצהר בפרט. לוי מסביר כי שם מצא אווירה חסידית ארץ-ישראלית כלבבו. בינו לבין הרב דוד דודקביץ', רב היישוב, נוצרו קשרים עמוקים.

"אבא שלי היה מאוד יהודי של ארץ ישראל. אפשר להגיד עליו שהוא 'חסידישער ציוני'", מגדיר פייש בחיוך. "הוא היה מאוד פתוח ולמד איתנו את הספר 'אם הבנים שמחה' של הרב טייכטל הי"ד, והיה אומר עליו שזה ספר יסוד וחבל מאוד שרובו המוחלט של הציבור החרדי לא נחשף אליו. האמת היא שבלי ציבור המתיישבים לא היה אפשר לגור בנתניה, בבני ברק או בכל מקום אחר בארץ".

משם הקשר שלו עם ציבור המתיישבים רק הלך והתחזק. "בקיץ הייתי בפעם הראשונה בעמונה, בעקבות חרב הפינוי שהונפה על המקום. בכתבה שהתפרסמה בעיתון 'המבשר' לפני כמה חודשים, כשהתחילו הדיבורים על הפינוי, צורפה תמונה שבה רואים שני קרוואנים. היו גם חבר'ה כאן בקריית צאנז שלא הבינו מה עושים עסק כזה גדול משני קרוואנים. התחלתי להסביר להם שיש שם ארבעים בתים ומדובר במקום מרשים ומבוסס. התקשרתי למערכת של 'המבשר' ואמרתי להם שזאת ממש חוצפה. שאלו אותי מי אני וכשהשבתי אמרו לי 'אתה חסיד צאנז, מה לך ולזה'. עניתי להם שאני חסיד צאנז וחשובה לי מאוד ארץ ישראל וצריך להכיר אותה. לאחרונה הייתה שם כתבה נוספת על עמונה, ובה תוקן העניין והתמונה של עמונה משקפת קצת יותר את המציאות".

כמתבונן מן הצד, מוצא לוי לא מעט נקודות חוזק בציבור הדתי-לאומי. כך למשל, הוא טוען כי להרבה אדמו"רים אין תלמידים בכמויות גדולות כמו שיש לרבנים בציבור הדתי-לאומי, דוגמת הרב יהושע שפירא, הרב חיים דרוקמן והרב אליקים לבנון. "הרב דרוקמן", הוא נזכר אגב כך, "ישב אצלי כאן בבית", מצביע פייש על הכיסא, "הוא בא לבקר את הנכד שלו בבית החולים. אמרתי לו שאני הולך לחתן בן בקרוב ואני צריך ברכה והוא בירך אותי בשמחה".

האורח שהתבקש לעזוב

הספרייה התורנית המרשימה של פייש, שמעטרת קיר שלם בסלון הבית, מציעה ספרים המתאימים לכל אחת מההשקפות, מגוון שקשה למצוא בבתים סטנדרטיים של חסידי צאנז בקריה הנתנייתית של החסידות ובכלל. החל משו"ת 'יביע אומר' של הרב עובדיה יוסף, דרך ספרי הראי"ה קוק, פניני הלכה של הרב מלמד, ושו"ת 'דבר חברון' של הרב דב ליאור - שאת אחד מכרכיו קיבל במתנה מאחד מבניו של הרב. "היום לצערנו נוצר מצב שכל אחד סגור עם עצמו, אפילו בין הליטאים. אתה לא חייב לקבל, אבל לפחות לא להיות נגד", הוא אומר. "בעלי התוספות היו צאצאים של רש"י ובכל זאת לא חששו לחלוק עליו".

מי הם האורחים שלך?

"כולם. ליטאי, חסידי, ספרדי, דתי-לייט, חרד"ל, מתנחלים. שומרי מסורת גם היו אצלי. חילונים ממש לא היו, קשה להם להבין איך עובדת הכנסת האורחים הזאת. תמיד השאלה הראשונה שלהם 'מה, אתה לא מפחד שיגנבו לך?'. אם גנב ייכנס לפה, אני חושב שהוא רק יפסיד", מחייך פייש. "מה הוא יוכל לגנוב? ספרים? ברוך ה' לא היה אף פעם אורח שהזיק".

מתוך כל שש עשרה השנים שבהן אירח פייש בביתו מדי שבת, זכור אצלו מקרה אחד ויחיד שבו נאלץ לבקש מאחד האורחים לעזוב את ביתו. "יהודי מוכר מנטורי קרתא הקיצוניים ביותר התארח אצלי. לא הכרתי אותו לפני כן. כשלמדתי בשבת בצהריים באחד הספרים של האדמו"ר מקומרנא, הוא התחיל להעיר למה אני לומד את הספרים שלו, היות שלטענתו יש בהם יותר מדי אהבת ישראל. 'לא צריך לאהוב כל יהודי', אמר לי בחוצפה. הוא הציג את עצמו והראה לי תמונה שבה הצטלם עם ערפאת ימ"ש. במוצאי שבת פניתי אליו ואמרתי לו שאני לא נוהג לגרש אורחים, אבל בניגוד אליו, אני מאוד אוהב כל יהודי. הוא הבין את זה ועזב את הבית".

לא מעט מההשראה להפלת המחיצות בין כלל שומרי התורה והמצוות קיבל פייש מהאדמו"ר מקלויזנבורג. "הוא דיבר על זה לא פעם, אבל במפגש עם המציאות הוא התקשה ליישם את זה בפועל. הוא הקים ישיבה ספרדית שפעלה בקריה תקופה קצרה. מתוקף היותו נשיא מפעל הש"ס העולמי, שאלו אותו פעם אם אפשר לקבל גם אברך חובש כיפה סרוגה לתוכנית המבחנים על הש"ס. אז הוא ענה 'אם אתם לא מקבלים אותו, אל תכתבו יותר שאני הנשיא'. צריך לקבל את כולם. אבל ליישם את זה בצורה יותר רחבה, היה מאוד קשה".

חברי הקהילה בצאנז כבר מכירים היטב את הקשר של פייש עם הציבור הסרוג. בפורים האחרון, כשכל שכניו חבשו כובעים חסידיים אופייניים לפורים, פייש החליט לחבוש כיפה סרוגה גדולה שאיתה הסתובב בקריה במהלך החג. כשהגיע אל האדמו"ר, הוא העיר לו בחיוך שאצלו נראה שלא מדובר בתחפושת, אלא כל השנה הוא כזה.

בני המשפחה משתפים פעולה בשמחה עם משימות האירוח וההסעדה, חלקם אף נהנים ממגוון האורחים ומאירים להם פנים. "התארח אצלי פעם אברך מישיבת חומש וסיפר על ההתמודדות שלהם עם הפשיטות של הצבא במקום. אורח ליטאי התחיל להקשות עליו האם כך צריכה להתנהל ישיבה וכך אפשר ללמוד תורה. דווקא אחד הבנים שלי היה זה שענה לו בחריפות: 'מה אתה חושב, שלימוד תורה יש רק ברחוב רשב"ם?' (ביתו של הרב חיים קנייבסקי - י"א)".

איך נערכים בכל שבת לכמויות האוכל המשתנות?

"לא כולם אוכלים פה, לפעמים יש כאלה שרוצים לאכול בבית החולים עם האישה, אבל תמיד יש ברכה ונשאר אוכל משבת. אם יש הרבה אורחים אז נשאר פחות, אם יש פחות אורחים אז נשאר יותר".

למרות שאשתו לאה עסוקה בבית במהלך שעות היום, תמיד יש חדר פנוי לאורחים שזקוקים לקצת מנוחה אחרי לילה ארוך בבית החולים. פרט לאורחים שמגיעים דרך בית החולים, באים אליו גם אחרים, לפעמים לתקופות ארוכות יותר. "היה אצלי בחור ממוצא אתיופי שהיה גר אצלי חצי שנה כי היה לו סיפור עם ההורים. בחור אחר גר בביתנו במשך שלושה חודשים אחרי שלא הסתדר עם המשפחה. יש גם גבאי צדקה שמגיעים מרחוק וצריכים מקום להניח בו את הראש".

משימות החסד לא נגמרות אצלו בסנדוויצ'ים ובאירוח. "אחרי שאני מסיים לחלק את הסנדוויצ'ים, אני הולך ליהודי שמאושפז במחלקה פנימית, יש לו זיהום ברגל שהזניח. הוא צריך אוזן קשבת. במשך שלושת רבעי שעה אני פשוט יושב ומקשיב לו". יש גם חולה שנמצא במחלקה הסיעודית, שפייש הולך כדי להאכיל אותו או לטייל איתו.

פייש מסביר שזוגות מגיעים ממרחק רב כדי ללדת דווקא בלניאדו בגלל האווירה החרדית-חסידית. "היו אצלי לא מזמן זוג מערד, ועשיתי חשבון שהם עברו עשרה בתי חולים בדרך לכאן". חלק מהאורחים הם זוגות שנמצאים לפני לידה, ורוצים להימנע מנסיעה בשבת. "זה קורה כמעט כל שבוע. השבת כבר שני זוגות הודיעו שהם מגיעים. לפעמים הלידה מבוששת לבוא ואז הם כבר מתביישים לבקש, אז אני מתקשר אליהם באופן יזום ומתעניין אם לשמור להם מקום לשבת", הוא מוסיף בפשטות.

איך מוצאים זמן?

"מי אמר שמוצאים זמן? מנסים. אין לי כבר ילדים קטנים בבית, אז יש זמן ברוך ה'".

ההבטחות ללידה קלה מתגשמות

הטלפון של פייש לא מפסיק לצלצל, גם כשמדובר בשעות הקטנות של הלילה. "24 שעות ביממה" כתוב במודעה, והוא אכן מתכוון לכל מילה ברצינות. כהוכחה לכך הוא מראה את יומן השיחות במכשיר הסלולרי שלו מהלילה האחרון. ב‑3:17 התקבלה השיחה האחרונה מבעל שאשתו ילדה כרגע, והוא אכן הגיע אל ביתו. "אני עונה, קם, מכין מיטה ומקבל את פניו של האורח. לפעמים כבר באחת עשרה בלילה יש לי רשימה של האורחים שמתכננים להגיע". לא מזמן השתתף פייש בחתונה בירושלים, מה שלא הפריע לו להכין במקביל בביתו חדר לזוג ומיטות לשאר האורחים שביקשו אירוח לאותו לילה. לכל מי שהתקשר הוא הודיע שהם מוזמנים להיכנס בשמחה, ולא עדכן שהוא מחוץ לעיר שמא לא ירצו להיכנס בלעדיו.

ומה לגבי שבתות?

"אני פשוט לא נוסע לשבתות", הוא עונה בפסקנות. "חוץ מפעם בשנה לנופש ביצהר, שאז אני משכיר את הדירה. אם אני נאלץ לנסוע, אני מודיע לאורחים שהשבוע זה בלי אוכל והם מוזמנים להשאיר אוכל על הפלטה. לפני שנה, שלושה מהבנים שלי שגרים בחיפה ביקשו מאוד שנבוא אליהם לשבת. עניתי להם שאם עד יום חמישי אהיה מלא, אז ניסע ונגיד לאורחים שהשבת בלי אוכל. אבל אם לא אתמלא, אז ביום שישי אצטרך ללכת ולחפש אורחים, אז לא נוכל לנסוע". הסעודות מוגשות לאורחים בעיקר בשבתות, בהן קשה יותר להתארגן לסעודות. אבל גם מי שמבקש לסעוד פת שחרית אחרי התפילה ביום חול, מוזמן לשרת את עצמו במטבח.

מה אתה עושה אם אתה כבר מלא ומתקשר אליך אורח נוסף?

"יש לי כמה חברים טובים שגם רוצים לעשות חסד, אז אני מפנה אותו אליהם".

לפעמים מתייעצים איתך כבעל ניסיון בענייני לידה?

"אני עונה להם כפי שהורה לי האדמו"ר מצאנז, שאם לא מדובר בשאלה הלכתית, להקשיב בקול הרופאים. אם יש שאלות הלכתיות, אני מתייעץ עם רב שמתאים להשקפת עולמו של האורח".

נוצרו קשרים פרט לאירוח עצמו?

"היו אצלי אורחים מקריית גת שגרו אצלי כמה שבועות, בישלו פה, אכלו פה וישנו פה. מאז בוודאי שאני בקשר איתם ואנחנו משתתפים בשמחות הדדיות".

אנשים משלמים על האירוח?

"האירוח הוא ללא תשלום", פייש מבהיר נחרצות. "חלק מהאורחים משאירים מתנות, לפעמים יש כאלה שמתעקשים להשאיר כסף ומאיימים שאם לא אקבל כסף הם לא יגיעו יותר. אני לא מפסיד מזה, רק רואה בזה ברכה. אומרים שבזכות זה יש לי ילדים טובים".

כשאני שואל את פייש האם הוא ראה ניסים במהלך השנים, הוא מהרהר כמה שניות ובסוף עונה בענווה: "לכל מי שמתארח אצלי אני מבטיח לידות קלות, ובדרך כלל זה עובד".

הריאיון תם והלילה מתחיל לתת את אותותיו. פייש מתחיל להתארגן לקראת היציאה הקבועה לבית החולים ובדיוק מקבל טלפון נוסף מאב טרי שמחפש מקום שבו יוכל למצוא מנוחה ללילה. הוא כמובן נענה בשמחה, מאושר מעוד חסד שמתגלגל אל פתח ביתו.