ישנה קלישאה טלוויזיונית אחת שמופיעה ברגעיהן האחרונים של קומדיות מצבים אמריקניות, בעיקר המצליחות שבהן.
בסצנת הסיום עומדת הדמות הראשית לצאת מהסט העיקרי, כלומר מהאולפן שבו מצולמת הסדרה. אבל ברגע האחרון, לפני הפרידה הסופית, מסתובבת הדמות לאחור ושולחת סביבה מבט אחרון, נוגה ומהורהר, נטול צחוקי רקע מוקלטים. בכך נפרד הגיבור, ויחד איתו גם הצופים, לא רק מאתר הצילומים המוכר והטוב אלא גם מהסדרה עצמה, מזיכרון כל מה שעברנו לאורך עונותיה המשעשעות.
במילים אלו אני נפרד מעיתון 'בשבע'. וכאשר אני שולח מבט נוגה ומהורהר לאחור, זה מה שמופיע לנגד עיניי: יותר מארבע עשרה שנים של מדור אישי-אקטואלי, שש מאות תשעים ושבעה טורים שראו אור, כשבע מאות אלף מילים אבל אל תתפסו אותי במילה, מאות ביקורות סרטים, סדרות, ספרים, הצגות ומוזיקה, בערך חמישה איומי פרישה ושבעים ושתיים בדיחות על ציפי לבני. אוקיי, את הנתון האחרון המצאתי. בכל מקרה, גם ביבי ובוז'י ושמעון ואהוד ואהוד ויאיר לפיד זכורים לטוב.
אמת מטרידה
על שלושה דברים המדור עמד: על הביקורת, על ההומור ועל גילוי הלב.
הטור הזה אולי לא היה המשויף ועתיר השפה ביותר בז'אנר, אבל לא היה בו גרם אחד של מעשה רמייה. טוב, אולי למעט הגרם ההוא עם השם הבדוי. אפילו הדיאלוגים הסאטיריים, הצעות החוק המופרכות והסיפורים המשפחתיים ההומוריסטיים היו סוג של גילוי לב, יצירות שמבוססות על האמת שלי. וחוץ מזה, תודו שזה היה טור מצחיק. מעורר חיוך. בלב. עמוק בלב. בסדר, כרגע אתם לא מודים אבל זה יבוא.
לא אחת נתקלתי במכרים ותיקים שהופתעו לגלות מי כותב את הטור הזה. הם התקשו לקשר בין הדמות השקטה והנבוכה שהכירו ובין הנחרצות והחדות שהופיעו בעיתון תחת תמונתי. תאמינו או לא, הגילוי הזה גרם לחלקם להתחיל להתייחס אליי יותר ברצינות, או להתייחס בכלל. והאמת היא שזה בסדר גמור מבחינתי. במובנים רבים – המדור היה אני. היה בו מיצוי של לא מעט תכונות וניגודים אצלי: ציניות לצד רגשנות, פתיחות לצד שמרנות, רוגע לצד סערות נפש. יותר קל היה להכיר אותי דרך המילים הכתובות מאשר במסלול הישיר. הטור הזה היה יותר אני מאשר האני הגשמי.
דווקא בשל כך, בשל הצורך שלי להיות אמיתי, החלטתי להוריד מסך. כתיבת הטור הפכה קשה מיום ליום, והפעם לא בגלל העצלנות הרגילה. הפעם זאת הייתה תחושת הבלוף. נושאי הכתיבה, מהאקטואליה הקשה ועד קוצו של היו"ד במקש הסמארטפון, נראו לי יותר ויותר רדודים וחסרי ערך. המבט שלי הפך מרוחק, כמו ממעוף הציפור, ובפרספקטיבה הזאת כמעט הכול נראה חסר חשיבות לעייפה.
הדיונים האקטואליים כבר מזמן נראים לי כמו דיבורי סרק וכיפופי ידיים של כלי משחק חסרי מודעות עצמית. העניינים החשובים באמת מנוהלים מעל לראשינו, וגם השיח הפוליטי עצמו – מבדר ככל שיהיה – מתחיל ונגמר בספינים של בעלי השררה וההון. לרוב אין בו יותר תוכן מאשר בכל תוכניות הלחם והשעשועים שאנחנו מוצאים בערוצים המסחריים. לפעמים, כמו בתחום הספורט, אנחנו מבינים את הבלוף ויודעים שהוויכוחים והצעקות הם לא יותר מאוויר חם. משום מה, בכל מה שקשור לפוליטיקה, נדמה לנו שעדיין יש חשיבות אם כן-ביבי או לא-ביבי. שלא לדבר על הנושאים המגזריים שמטופלים מעבר לכל פרופורציה, סוערים כמו משאל עם על סוף העולם. מצטער, אמנם אני עדיין במגזר, אבל לא מצליח לגייס התלהבות מחודשת מנושאים כמו הפרדה בין המינים והתפקדות לבית היהודי.
גם בנושאים אחרים, היכולת שלי לחדש ולרתק ולהפתיע היא מוגבלת. אחרי מאות טורים אני חי בתחושה של מיחזור מתמשך, כולל הבדיחות. כן, אני יכול להמשיך לכתוב על ציפי לבני עד סוף החיים, וזה עדיין יהיה מצחיק. וכן, אמשיך למכור את נשמתי אם המשכורת תצדיק זאת. אבל זה לא בהכרח יהיה הדבר הנכון לעשות. הדבר הנכון יהיה לרענן ולחדש, ועוד לפני כן – להתרענן ולהתחדש בעצמי.
מדור לדור הבא
כל שנותר הוא לומר שלוש מילים: תודה, בבקשה, סליחה. כן, פתאום בטור האחרון נהייתי מנומס. אז אתחיל מהסוף: המדור הזה, לאורך כל ימי חייו, עסק בביקורת, ומן הסתם פגע בלא מעט אנשים. לרובם הגיע, אבל אין לי ספק שהיו גם אחרים. אני מתנצל על כל פגיעה בלתי מוצדקת, על כל אמירה חדה מדי או חוסר דיוק אחר. סליחה אם חפרתי, חרטטתי או חלטרתי. וסליחה אם תפסתי מקום לאנשים מוכשרים ממני. ובמעבר חלק ל"בבקשה": יהי רצון שאדע את מקומי הנכון לי, ושהעיתון ימשיך לשגשג ולהצליח גם בלי דעת עצמי. מכאן אני שולח איחולי הצלחה למי שיחליף אותי. אבל בלי להגזים, כן? שאנשים יתגעגעו קצת.
לסיום, תודה גדולה לכל אנשי ונשי 'בשבע', מיו"ר העיתון דרך הגרפיקה והשיווק והכספים וכל יתר העובדים עד אחרון המפיצים במוקדי החלוקה. תודה מיוחדת לעורך העיתון ולחברי המערכת בעבר ובהווה, האנשים המעולים והנעימים ביותר לעבודה מולם ובכלל. לא אציין כאן שמות, זה מביך, ובדיוק לשם כך הומצא פייסבוק. ותודה אחרונה חביבה – לכל מי שקרא, פרגן, הגיב, היה מספיק מנומס כדי לא להגיב, זכר באיזה עיתון אני כותב וידע שלא קוראים לי חגי. תודה רבה-רבה לכולכם.
זהו, יוצא מהסט. כותרות סיום.