בין אלון מורה לעמונה

השלמה עם פסק בג"ץ לגבי עמונה תתברר כמוצדקת רק אם חוק ההסדרה יעבור בשלוש קריאות בכנסת ולא יטורפד בבג"ץ

עמיאל אונגר , ח' בכסלו תשע"ז

בין אלון מורה לעמונה-ערוץ 7
בגין בסיור באלון מורה בשנת 1981, מימינו: ד"ר בורג ובני קצובר
צילום ארכיון: הרמן חנניה, לע"מ

ישנן סוגיות שחוזרות על עצמן בהיסטוריה של חידוש החיים היהודיים ביהודה ושומרון.

התמיכה במסלול חוק ההסדרה ביש"ע, במתווה הנוכחי, תואמת במידה רבה את תמיכת רוב אנשי ההתיישבות ב‑1980 בעמדה שיש להשלים עם הפסק בבג"ץ אלון מורה, ולהעתיק את מושבו של הגרעין מאדמות רוג'יב להר כביר (הרב חנן פורת זצ"ל, שנמנה בין מתנגדי ההשלמה, כינה אותו בלגלוג "אבו כביר").

ההבדל הוא שבשעתם, בני קצובר, הרב מנחם פליקס וחבריהם יכלו לפחות להתנחם שבקרקעות הר כביר שהוכרזו כאדמות מדינה מעמדם המשפטי יהיה בטוח. כעת, רק אם חוק ההסדרה יעבור בשלוש קריאות ולא יטורפד על ידי בג"ץ, אפשר יהיה להגיד שההשלמה עם פסק בג"ץ הוכיחה את עצמה.

בינתיים אביחי מנדלבליט הולך בעקבותיו של היועץ המשפטי דאז, יצחק זמיר. מנחם בגין רצה אז להוציא החלטת ממשלה בניסוח הבא: "אם ייעשה ניסיון לפגוע במעמדם של יישובים יהודיים בכל שטח משטחי ארץ ישראל, תנקוט הממשלה את כל הצעדים המשפטיים הדרושים כדי להבטיח כחוק את קיומם של יישובים אלה". זמיר התנגד למהלך, גייס את המשפט הבינלאומי ושיקולים מדיניים, וההצהרה הזאת ירדה מהפרק. כעת, המבחן של הממשלה הוא גיבוש צוות פרקליטים מהשורה הראשונה שיחליף את מנדלבליט בבג"ץ חוק ההסדרה. גם אם בנו של ראש הממשלה המנוח מתנגד לזה, על ממשלת נתניהו להשלים את כוונותיו של מנחם בגין.

טראמפ מתחיל להפחיד

לא כך דמיין המיליארדר חיים סבן את הכנס השנתי של הפורום הנושא את שמו. עד לפני שבועות אחדים, סבן – בתור תורם כבד לקלינטונים – בוודאי ציפה שהנואמת המרכזית השנה תהיה הנשיאה הנבחרת, כתגמול למי שהמלכה חפצה ביקרו. במקומה הוא נאלץ להסתפק בג'ון קרי, ששפך את חמתו עלינו ונשא קינה על הנזק שגורמות ההתנחלויות לפתרון שתי המדינות. דבריו של קרי פורסמו בהבלטה בעיתון לאנשים חושבים, ואצל אלו שחושבים כמו החושבים. אבל ראש הממשלה נתניהו לא טרח להתפלמס עם קרי, ואיחל לעצמו שיתוף פעולה עם הממשל הנכנס בניסיונו למזער את הנזק של הסכם הגרעין האיראני, עליו עמל קרי כה רבות.

אף שעדיין לא החליט מי יהיה מזכיר מדינה שלו, דונלד טראמפ כבר מטיל את צלו על יחסי החוץ של ארצות הברית. הוא מינה לשר הגנה את ג'יימס מאטיס, וליועץ לביטחון לאומי את מייק פלין – שני גנרלים בדימוס שלא מחבבים את משטר האייתולות באיראן. תומכי ההסכם מגלים עצבנות. הם כבר אימצו לעצמם את שיטות העבודה של "ארגוני זכויות האדם" אצלנו, ופועלים לגייס את האירופים: אנא מכם, תוציאו כרטיס צהוב לטראמפ, ותזהירו אותו שאם יטיל סנקציות על איראן אתם תתבעו את ארצות הברית בפני ארגון הסחר הבינלאומי. לחילופין, הם מוסיפים בקשה: תעניקו ערבויות לחברות שהאמריקנים יענישו בגין סחר עם איראן ותפצו אותן.

אחד העיתונאים אף ביקש לפסול את מאטיס לתפקיד שר ההגנה, כי כגנרל בחיל הנחתים הוא לא סולח לחיזבאללה על הפיצוץ שביצע בביירות לפני יותר משלושים שנה, שגבה את חייהם של מאות נחתים. בא לקלל ויצא מברך.

בינתיים, "אסון" נוסף בפתח: טראמפ ניהל שיחה עם נשיאת טייוואן וכינה אותה "גבירתי הנשיאה". שוד ושבר, תחרימו לו את מכשיר הסמארטפון. איך לא הבחין שהוא פוגע בקודש הקודשים של בייג'ין - שהרי אין מדינה ששמה טייוואן, אלא מדובר במחוז מורד של סין? רק למחרת התחיל להתברר שלא היה מדובר בתקלה מביכה, אלא במהלך מתוכנן של טראמפ שנועד להעמיד את הסינים במקומם. זהו איתות ברור לסינים: אם תתמידו בשאיפות הטריטוריאליות שלכם, יש בידינו אפשרות לפגוע בכם, גם אם מדובר בשבירת מדיניות שננקטה בידי כל נשיא אמריקני מאז ג'ימי קרטר.

מי יודע, בקצב הזה טראמפ עשוי לבצע משהו עוד יותר מחריד, ולהעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים.

הבוץ של ארץ המגף

במשאל העם באיטליה נחל ראש הממשלה המתפטר, מתיאו רנצי, תבוסה מוחצת. התבוסה יוחסה לאווירה הפופוליסטית הגוברת באירופה, שגם מוצאת ביטוי בעוינות כלפי האיחוד האירופי. מי שקורא את הטור הזה יודע שהוא ביקורתי למדי כלפי האיחוד, אבל באיטליה כמו באיטליה, הסיפור יותר מורכב.

האכזבה מהאיחוד אכן קיימת. כאחת משש החברות המקוריות של האיחוד, איטליה הרעיפה אהדה על האיחוד ושמחה להיכנס למטבע המשותף. התקווה הייתה שהאיחוד יפעל כשמרטף שיאזן את השחיתויות של המערכת הפוליטית האיטלקית, וישמש ככלב שמירה בתחום המוניטרי בגין כללי המשחק הנוקשים לשמירת ערך המטבע. אולם התקוות הללו נכזבו, ונוסף על כולנה משבר הפליטים. בעקבות ההסכם בין האיחוד לטורקיה (שעתה עומד בסימן שאלה) לחסימת הנתיב לאירופה דרך יוון, מסלול לוב-איטליה הפך לציר התנועה המועדף לפליטים, וקרוב למאתיים אלף הגיעו השנה לאיטליה. היומרות של אירופה לשמור על גבולותיה התגלו כחסרות כיסוי.

אבל רנצי כשל גם מסיבה נוספת, והיא ההצעה במסגרת משאל העם לרכז יותר סמכויות בידי השלטון המרכזי, על ידי נטילת סמכויות מהרשויות המקומיות והאזורים. הוא גם ביקש להעניק רוב ברשות המחוקקת למפלגה הגדולה ביותר (הצעה שעולה מדי פעם גם אצלנו). כאשר בשעתו הורחבו סמכויות האזורים הדבר נתפס כבשורה גדולה, בדומה לאופן שבו התקבלה אצלנו הבחירה הישירה של ראש הממשלה, ועתה עושים רוורס ומציגים זאת כמהלך מושיע. הדבר כמובן הקניט אזורים בצפון, שראו בחיזוק האזורים מחסום בפני השלטון המרכזי ברומא, שלדעתם חולב את הצפון כדי לסבסד את אוכלי החינם בדרום המדינה.

החוק המעניק רוב למפלגה הגדולה הוא בעל היסטוריה טעונה. כאשר הוא מוצע על ידי השמאל הוא זוכה לניחוח של קידמה, אבל זהו בדיוק החוק שסייע בידי בניטו מוסוליני להקים את המשטר הפאשיסטי. הזיכרון הזה הפיל הצעת חוק דומה ב‑1953, שזכתה לשם "חוק הגניבה". גם השבועון 'אקונומיסט', שנוקט יחס אוהד כלפי האיחוד, המליץ להצביע נגד רנצי בשל הסעיף הזה. האיטלקים הרגישו, ובצדק, ש"הוקוס פוקוס" במערכות השלטון הוא גם מסוכן וגם בלתי מועיל.