הצימר הסגור
הצימר הסגוראיור: דקלה שגיב

"נו באמת, הדר, כולה ג'וק!" אמר אחי עוז, ואבא הרים טלפון למדביר.

המדביר אמר שהוא יכול לבוא רק ביום שישי בצהריים, ושצריך לעזוב את הבית לפחות לשש שעות אחרי ההדברה. "הזדמנות מצוינת לנסוע לשבת!" שמחה אמא. "מזמן לא עשינו את זה. נזמין צימר במושב דתי ויהיה נחמד!".

ואכן, אחרי חיפוש קל באינטרנט, אבא מצא צימר במחיר סביר מאוד במושב קטן בצפון. הוא צלצל בשעת לילה מאוחרת לבעלת הבית, והזמין לנו מקום לאותה שבת. ארזנו את כל מה שצריך, וכשהמדביר הגיע נדחסנו לאוטו ונסענו צפונה.

הדרך הייתה יפה אך ארוכה, ושעה לפני שבת מצאנו את עצמנו עומדים בפתח צימר מהמם. אך הדלת הייתה נעולה, וכשאבא ניסה לצלצל לחווה, בעלת המקום, היא לא ענתה. ניסינו ללכת מסביב, לחפש עוד פתח, אבל כלום. הבית היה סגור ומסוגר. הקטנים התחילו להשתעמם ולריב, אחי היה צריך לשירותים, וההורים עמדו נבוכים ולא ידעו מה לעשות. בסוף אבא שאל מישהו ברחוב איפה חווה גרה, וגילה שגם הבית הפרטי שלה נעול, ואף אחד לא עונה.

"איזה אנשים מעצבנים!" כעסתי, "היא פשוט עבדה עלינו!"

"למה להגיד ככה?" אמרה אמא. "אולי היה לה איזה מקרה חרום? אולי היא... הלכה ללדת?"

"היא נשמעה בת שישים בטלפון", אמר אבא בקול עגום, "לא נראה לי".

"אז אולי הבת שלה הלכה ללדת", תיקנה אמא את עצמה. "אתם יודעים מה, ילדים? יש לי רעיון למשחק. בואו ננסה ללמד על חווה זכות! מה דעתכם?"

"זה רעיון מצוין, אבל אני הולך להסתובב כאן ולראות אם יש למישהו מושג איפה היא..." אמר אבא, והשאיר אותנו יושבים על המזוודות בחצר הצימר.

"אני יודע. חטפו אותה חייזרים", ניסה חיליק את מזלו.

"אולי הייתה לה תאונה והיא עכשיו בבית חולים עם רגל שבורה. גם הטלפון שלה נשבר, אז היא לא עונה..." הציע עוז.

"נקווה שלא!" אמרה אמא, "אין לכם רעיונות קצת יותר חיוביים?"

"אני יודעת! אראלה ממפעל הפיס הודיעה לה שהיא זכתה במיליון שקל בדיוק כשהיא סידרה לנו את הצימר, ומרוב אושר היא התעלפה", אמרתי. "היא בטח עדיין נמצאת שם על הרצפה".

ככה זרקנו רעיון ועוד רעיון, עד שאבא חזר, מחייך כולו. "קדימה, משפחת גור הזמינה אותנו לשבת!" אז במקום צימר, זכינו לחוויית הכנסת אורחים מדהימה של אנשים נחמדים, ואני אפילו התיידדתי עם הבת שלהם הדס. היה ממש כיף.

במוצ"ש התעכבנו, וכשהלכנו סוף סוף לאוטו שהחנינו ליד הצימר, גילינו אישה שעומדת לידו ומביטה בו בחשדנות. "סליחה, זה הרכב שלכם?" היא שאלה. "חניתם בחניה של הצימר שלי..."

"את חווה?!" שאל אותה אבא. "איפה היית?! נתקענו מחוץ לצימר וחיפשנו אותך בנרות!"

"מה?" חווה הייתה המומה. "אבל אף אחד לא הזמין את הצימר לשבת הזאת! בשבת הבאה צריכה לבוא משפחה, אבל השבת ריק. אז הרשיתי לעצמי לנסוע... אוי ואבוי!"

אכן, לא חייזרים ולא אראלה, סתם טעות ברישום. חווה התנצלה אלף פעמים, ואמרה שהיא הייתה עייפה מאוד וכנראה פשוט התבלבלה. כנראה בגלל שדנו אותה לכף זכות, יצא מהסיפור הזה רק טוב: היא נתנה לנו את הצימר לשתי שבתות כפיצוי, ולי הייתה הזדמנות לשחק עוד קצת עם חברתי החדשה הדס.