קריאתם של ראש מינהל החמ"ד ומזכ"ל בני עקיבא לתלמידיהם ולחניכיהם שלא להגיע לעמונה היא בעיניי קריאה ראויה של מנהיגים שלוקחים אחריות על צעירי הצאן.
לבי עם תושבי עמונה ואנו חבים הרבה לנחישותם ולמלחמתם. גם אני סובר שנעשה להם עוול משפטי נוראי ובלתי מוסרי שיש להביע נגדו מחאה. אבל את המחאה יש להפנות אל מערכת המשפט ואל המדינאים שאפשרו זאת, לא אל אחינו משרתי כוחות הביטחון. הקריאות שפורסמו בידי המצדדים בהתנגדות כמו "הפעם ננצח" ו"יחד נציל את עמונה", כשתמונות הגירוש הברוטאלי הקודם ברקע, הן בעיניי קריאות שאין להן מקום בחברה שומרת חוק. את מי בדיוק אנחנו מבקשים לנצח? את צה"ל? את המשטרה? את המדינה שבנינו יחד אחרי אלפיים שנות גלות?
קראתי את דברי הביקורת על בני עקיבא ואת ההשוואה לצעירי התנועה שהעפילו לביריה בנחישות ליישב את הארץ. אך נראה לי שהמבקרים פספסו משהו: המאבק היום איננו מול השלטון הבריטי, האנגלים עזבו את ישראל לפני כמעט שבעים שנה. באנו לכאן אחרי אלפיים שנות גלות כדי לכונן מדינה יהודית-דמוקרטית. קיבלנו על עצמנו כללי משחק, ולעתים הכללים הללו מאפשרים גם החלטות קשות שאיננו מסכימים איתם, אך זו המשמעות של מדינה יהודית-דמוקרטית.
הוויכוח על האפקטיביות של מחאה כזו או אחרת הוא לגיטימי. כמי שמאמינים בכוחו של הנוער חובתנו לחנך לאכפתיות, למעורבות ואף למאבק במסגרת החוק. אבל אי אפשר להתעלם מתמונות העבר, מהחשש שיהיה מי שלא ישמור על הכללים. שמירה על חוקי המדינה וציות לחוק הם אבני יסוד בתפיסת עולמנו, ולראשי הציבור יש אחריות על התוצאה. הם יהיו אלו שיפגשו את הנערים והנערות גם ביום שאחרי – יישר כוחם על האומץ ועל גילוי האחריות.
דני הירשברג
מנכ"ל דעת ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר