"אף לא לבנה אחת נוספת!" כך נהג ראש הממשלה לצטט את הציווי של נשיא ארצות הברית אובמה, שמאחוריו עמד איום מרומז שלא להטיל וטו על הצעה חד-צדדית נגד ישראל במועצת הביטחון.
את הדברים הללו נהג נתניהו לומר לכל מי שדרש ממנו לעצור את ההקפאות לסוגיהן, לאשר תוכניות בניין עיר (תב"ע) ולהסיר את מגוון הגזירות על ההתפתחות היהודית ביו"ש ובירושלים. קשה היה להתווכח עם הדרישה הסבירה להמתין עם הבנייה ביו"ש עד לאחר החלפת הנשיא האמריקני, לפחות בהתחשב בחוסר רצונו או יכולתו של נתניהו להגיע לעימות חזיתי.
הפסד הדמוקרטים בארצות הברית כבר מוטט את היוזמה הצרפתית במועצת הביטחון, שחוטיה מובילים לוושינגטון. פגיעה בוטה בישראל עם גיבוי אמריקני של נשיא שבעוד חודש יוצא לפנסיה היא בלתי מקובלת, ואף עלולה להרגיז את הנשיא הנכנס שכבר התבטא בעבר שבניין האו"ם עשוי לשמש כפתרון מגורים מושלם לזוגות צעירים. מצד שני, יוזמה ישראלית בוטה ביו"ש כעת עלולה לספק תירוץ לאובמה, ולכן כדאי עדיין להתאפק.
אחרי השבעתו של טראמפ הכול פתוח. ישראל חייבת לנצל את המצב הבינלאומי הנדיר שנוצר לבנייה חסרת תקדים ביו"ש, להפלת הרשות הפלשתינית ולסיפוח. הפתרון ליוקר הדיור בארץ הוא הגדלת היצע הקרקעות, וזה מצוי באזור המרכז וירושלים אך ורק ביו"ש. יתר על כן, המחיר הפוליטי של יוקר הדיור גורם לכך שיש לממשלה אינטרס למנוע עלייה לארץ כדי למנוע עליית מחירים נוספת. מכאן שהאינטרס המובהק היה צריך להיות בנייה נרחבת ביו"ש, ולכאורה רק הלחץ האמריקני מנע זאת.
אבל קיים חשש שפני הממשלה לקלקל את המצב הבינלאומי הנדיר שנוצר. אביגדור ליברמן מכריז שוב ושוב על בנייה בגושים בלבד, כלומר תוכנית השמאל, ונתניהו אמר שהוא מעונין להקים מדינה פלשתינית יחד עם טראמפ. בתשובה לשאלה על המחלוקות עם אובמה, הזכיר נתניהו רק את הנושא האיראני, בעוד שאת יו"ש וירושלים הוא לא הגדיר כשנויים במחלוקת עם הנשיא היוצא.
עד לרגע האמת המוגדר היטב, הלוא הוא ה‑20.1.17, אובמה עדיין מספק אליבי מעולה לחוסר המעש של נתניהו ביו"ש. ביום שאחרי יש לצפות ממנו לשינוי ניכר במדיניות, ובמידה שזה לא יבוא ויתברר שנתניהו הוא הבעיה ולא הפתרון, עלינו מוטל לבצע שינוי בשלטון.