זה סיפור על מזוזה אחת חומה ומעוטרת בשין זהובה בחלקה העליון, סיפורה מתחיל בשנת 2006 בב' בשבט על ההר המתנשא מעל היישוב עפרה- הלוא ההר הטוב שעליו היישוב עמונה.
גזירת הריסת 9 בתים נפלה על היישוב הצעיר.
הייתי בן 15 שנה אחרי פעילות מסיבית הסברתית וכואבת סביב גוש קטיף וצפון השומרון וכמו כולם הגעתי ליישוב בתקווה שהפעם נצליח למנוע חורבן, זה היה ביום שני ראיתי אנשים מוכרים בבית מס' 2 ונכנסתי. היה כיף לראות את הספונטניות והאווירה המשפחתית בין מאות בני הנוער שהתכנסו. זה היה נראה יותר כמו מחנה חורף של בני עקיבא מאשר רגע לפני סערה.
בלילה החלה התארגנות למניעת ההריסה וכמה חבר'ה "מנוסים" בני 16 החלו לאטום את הדלת בבטון כדי להקשות על הכניסה לבית, היו כמה שהכינו מנורות צבע שנסתמו בסיליקון כדי ליצור "מיסוך צבע" לכוחות שיבואו. בזכורני החלו צפות התמונות מגוש קטיף- ונזכרתי שהיו מזוזות שנקברו תחת ההריסות.
שאלתי רב שנכח במקום עם הישיבה, מה לעשות במזוזות. הרב אמר: צריך לקחת.
לקחתי אחת אחת ושמרתי אצלי.
עוד באותו לילה חפש אותי בכל היישוב אמיתי, ובקש שאחזיר את המזוזות. סכמנו שאקח אותם כשהכוחות יגיעו לבית.
עברו יומיים יום רביעי ד' בשבט.
כוחות גדולים זרמו ליישוב והתמקמו סביב הבתים.
אני נער בן 15 מחויב למזוזות שלי, רץ לתוך הבית וממתין.
לאחר שפינו את הגגות והמעגלים האנושיים סביב הבית החלו הכוחות לשבור את החלונות, רצתי בין החדרים לקחת את המזוזות, בחדר הפנימי נפל לעברי ארון בגדים שחסם לכוח הפורץ את החלון ברגע האחרון זזתי עם המזוזה.
לחדר הממוגן אי אפשר היה להיכנס כי הדלת כבר הייתה נעולה וכך פספסתי מזוזה אחת שנקברה בהריסות.
הכוחות פרצו לבית ואני הספקתי לקפוץ על החבר'ה שישבו מחובקים בסלון הבית. המזוזות בכיסי ויד ימין מחזיקה את הכיס שלא יפלו.
לפתע נכנסו הכוחות והחלו עם אלות להכות את מי שנמנע לצאת מרצון, זמן ההמתנה לקבל החלטה מרגע שעמד מול מישהו שוטר היס"מ היה בין שנייה לשלוש.. כשהגיע מולי הושיט לי יד והותיר לי ברירה או לקבל אלה בראש או לצאת. אני ילד בן 15 עם שלוש מזוזות בכיס, נתתי את ידי ויצאתי מהבית בוכה וזועם על "מקבלי ההחלטות".
לכל אחד הייתה מזכרת שהתגאה בה. אחד הצליח לקחת אלה, אחד אבן למזכרת, אחד מגן פלסטיק אחד קסדה... ואני עם שלוש מזוזות..
לאחר שבועיים חזרתי לעמונה להחזיר לאורן אמיתי את המזוזות. שתיים נתתי, אחת בקשתי להשאיר אצלי למזכרת.
לאחר שש שנים פנה אליי שמאי ברקו, תושב עמונה, ושאל אם המזוזה עדיין אצלי. הוא שאל אם אוכל להביא לו אותה כי אורן רצה להביא אותה למשפחת שאג מעמונה כדי לקבוע אותה בבית הקבע החדש שלהם.
שמחתי אז כל כך. הרגשתי שנסגר המעגל.
ומה עכשיו? המזוזה תנדוד שוב?