דרך דמותו של אביו, יהושע ברוכי ז"ל, מספר חוקר ארץ ישראל נחום ברוכי את סיפורה של ההתיישבות החלוצית בראשית המאה הקודמת, דרך הקמתה של מדינת ישראל ותרומתה של הציונות הדתית להתיישבות, המדינאות והצבא מראשית דרכם וכמעט עד היום.
בראיון לערוץ 7 מספר ברוכי, תושב בארות יצחק, על דמותו של אביו עליה אסף אינספור פרטי מידע, מסמכים, תצלומים ועדויות המגוללות את סיפורו של תלמיד חכם, איש חקלאות בקיבוץ הדתי, דיפלומט, מנהל, מחנך ואיש חסידות בויאן.
"מדובר ביהודי שצמח בפולין בגליציה בעיירה, שם הוא נולד, למד בחיידר ובישיבה חסידית בקלוייז ועלה לארץ כבלתי ליגאלי ב-32' מחופש כתייר למכביה הראשונה. הוא נשאר בארץ, הצטרף לקיבוץ הדתי הראשון שלימים היה לקבוצת יבנה, שם פגש את אמי. לאחר שהתחתנו עזבו את הקיבוץ ועברו למושבה הוותיקה אז והקטנטנה והלא כל כך דתית גדרה.
''הם היו שם חמש שנים ובינתיים חלוצי הקיבוץ הקימו את טירת צבי וקראו להם להצטרף כי אבי למד ערבית ויצר קשרים מצוינים עם הפועלים הערבים שאיתם הוא עבד בפרדסים. התוצאה הייתה שהוא נחשב לערביסט מומחה והוא הוזמן להיות מוכתר ואיש הקשר עם הכפרים הערבים שמסביב, ובהמשך הוא הופך מוכתר אזורי לקיבוצים שמסביב, מוכתר המוכתרים, והעיקר הוא שבמסגרת הקשרים שלו הוא התמחה בקשרי מסחר והפך לאיש הקרן הקיימת שרכש את אדמות בית שאן לטובת ההתיישבות היהודית".
ממשיך ברוכי ומספר כי הדברים הגיעו "עד כדי כך שהוועד הערבי העליון ראה בו סכנה, וכשהוא הוכרז כבן מוות הוא המשיך לעבוד כשלצידו פלמ"חניק בריון שמונה לשמור עליו, אבל כאשר הסכנה החריפה הוא נאלץ לעזוב את הארץ ונשלח כשליח של ארץ ישראל, בימי טרום המדינה, לשארית הפליטה באירופה, גרמניה הונגריה וצ'כוסלובקיה. שם עסק בהקמת גרעיני התיישבות שייסעו להתיישבות בארץ ישראל".
"לימים קמה מדינת ישראל והוא התמנה לקונסול הראשון של מדינת ישראל בשטחי הכיבוש הבריטי לאחר חלוקת גרמניה בין המעצמות. תפקידו היה קצין עליה ותפקידו היה לחסל את מחנות הפליטים כי כבר אין העפלה אלא עלייה מוסדרת לארץ".
את סיפורו מטה נחום ברוכי לסיפורה המקביל של אמו, בימים בהם אביו מבצע את כל אותן שליחויות, ומספר: "בימים הללו אמי, שרה לבית שטיינהוז שבאה מגרמניה וגם היא ממוצא חסידי, מחסידות צאנז, אביה היגר לפני השואה לגרמניה מפולין. היא התחנכה וקיבלה חינוך יהודי גרמני ובקיבוץ היא הכירה את אבי. החזרה מגדרה לטירת צבי הייתה עבורה 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה', הליכה אחרי בעלה המוכתר לתנאי חיים קשים".
"כשאבי התעסק עם הבדואים אין להם הרבה זמן יחד, ואף על פי כן נולדנו ארבעה ילדים בטירת צבי. בנוסף היא השלימה את מה שלא הספיקה לפני העלייה לארץ, ללמוד הוראה והיא הייתה המורה הראשונה בקיבוץ, אני ואחי הגדול היינו בין עשרת הילדים הראשונים של הקיבוץ, תלמידיה".
"כשאבי היה בגרמניה טירת צבי הייתה אחד המקומות הראשונים שספגו את המתקפה הצבאית הסדירה הערבית. הקיבוץ הדף את המתקפה בעזרת ה' עם חלל אחד בלבד. זה היה נס גדול כי אצל הערבים היו 56 הרוגים. בינתיים בתמוז תש"ח בעלה של אחות אבי, שגם היא ובעלה היו חלוצים במסלול קיבוצי דומה, נהרג בקרב על מעבר מנדלבאום כשהערבים כמעט כבשו את מאה שערים.
''הוא נפל בקרב והשאיר אלמנה וארבעה יתומים. אימא שלי מגיעה בשיירה בדרך בורמה למצור ולוקחת את האלמנה וילדיה אליה לקיבוץ, ופתאום מארבעה ילדים הפכנו לשמונה. אבא חזר ומצא שמונה ילדים. חצי שנה לאחר מכן אחותו נפטרה ממחלת הסרטן וכך נותרנו משפחה של שמונה אחים, בעל כורחנו, ואז ההורים מחליטים שהילדים הללו צריכים בית משפחה ולא בית ילדים, כדי שלעולם לא יהיו אחרונים ברשימה כלשהי.
''אנחנו עולים לרכב משא ופותחים פרק חדש בירושלים, על ספר העיר במרחק של 150 מטר מעמדות הלגיון בשכונת אבו טור. שם המשפחה חיה ונולד ילד נוסף, ואנחנו עם תשעה ילדים רצנו מאבו טור לסניף בני עקיבא במרכז העיר, מתחנכים לתורה ועבודה, כמעט כולנו עברנו בישיבות בני עקיבא ובאולפנות".
ממשיך ברוכי את סיפורו של אביו: "בינתיים אבינו ז"ל נחשב בהתחלה לחקלאי מומחה והפך לאחראי על כל המטעים הנטושים שהערבים השאירו בפרוזדור ירושלים. הוא היה אחראי לקטוף את תנובת העצים במרחב הזה ולהביא אותם למכירה בשוק מחנה יהודה, ומנגד היו עשרות אלפי עולים רבים שחיפשו עבודה והדברים השתלבו יחד".
"אמי גידלה את כולנו יחד וכשהתמעטנו בבית והיינו בקיבוצים היא הפכה למורה בקטמון, שכונת עולים. גדלנו בירושלים ובשלב מסוים כשהבית היה ריק מילדים ההורים החליטו שהם יכולים לצאת שוב לשליחות, יצאו לשליחות עלייה לאורוגוואי ומשם שלחו יהודים לארץ. הם חזרו משם, לקראת מלחמת ששת הימים, ירושלים הפכה למטרופולין ענק עם טדי קולק כראש עיר.
''הוא תפס את אבא שלי, המוכתר מעמק בית שאן, זה שיודע לקנות אדמות מהערבים ושם אותו על העיר העתיקה, מינה אותו לאחראי על פינוי הפולשים הערבים שהשתלטו על בתים ברובע היהודי בעיר העתיקה וזה היה הג'וב שלו במשך כמה שנים. הוא קיים מו"מ עם כל ארחי פרחי, עם כל בעל חנויות וכל מי שגר בטריטוריה שבין רחוב דוד לשער האשפות, מהכותל ועד הרובע הארמני. הם הועברו למקומות מגורים אחרים באמצעות התיווך של מוכתר טירת צבי. טדי קולק היה בעברו מוכתר עין גב, כך שהיה להם רקע משותף מסוים".
"הפרק העצוב בחייו הוא הפרק שבו אנשי המפד"ל ואנשי עיריית ירושלים לקחו אותו לניהול המועצה הדתית שם. הוא הגיע לניקוי אורוות ונכשל בתפקידו בגלל מתקפה עליו עם הפגנות וונדליזם ופשקווילים. זה המקום היחיד שבו הוא נכשל בתפקידו והשאיר את המפתחות לפני סיום תקופת הניסייון. אותם שהביאו אותו לתפקיד הפנו לו עורף, אבל מוטב שלא לדבר על כך".
מוסיף ברוכי פרק נוסף שליווה את המשפחה: "במלחמת ההתשה נפל בבקעת הירדן שמואל, הבן הגדול ממשפחת תמרי, משפחתו של הגיס צבי הי"ד שנפל בקרב בירושלים, ואשתו הלנה תמרי שנפטרה ממחלת הסרטן וכאמור השאירו את ארבעת ילדיהם שהצטרפו אלינו. בנם הבכור היה בצנחנים ונפל באחד המוצבים בבקעת הירדן בתקופת המרדפים. הוא השאיר שני יתומים. המשכנו כמובן יחד. לאחר כמה שנים אמי נפטרה ממחלה, ובאחרית ימיו אבי נשא אישה שניה שגם היא עם סיפור של חלוצים, סבה הוא יהושע שטמפפר, מקים פתח תקווה".
בדבריו מדגיש גם את פרק החסידות בחייו של אביו. "אבי קשור לחסידות בויאן. אני נקרא מנחם נחום על שם הרב'ה מצ'רנוביץ' שנפטר בשנה שאני נולדתי. כל חייו אבי היה קשור לחסידות בויאן. אביו היה חסיד נאמן, וכשנודע לו במכתב ממנו בארץ ישראל שהוא נושא אישה, סבו כותב מכתב למחותן שלו שיושב בגוטה שבמזרח גרמניה והוא מציג את עצמו במכתב כ'יהודי פשוט המאמין בצדיקי הדור', וזו הייתה מהות החסידות שלו והדבר מלווה את כל המכתבים שמופיעים בספר.
''חלק גדול מהמידע שיש לנו על ההורים שלנו נובע מהתכתבות אינסופית בין אבא שלי לאבא שלו. כשפינינו את דירתם לאחר שהם הלכו לעולמם מצאנו המון מכתבים. לא נגענו בהם במשך עשרות שנים. הטריגר לכתיבת הספר היה מציאת המכתבים הללו".
"כשהתחלתי את המחקרים שלי לפני עשרות שנים, שאלתי את אחד מוותיקי עמק בית שאן מה ההבדל בין יהושע ברוכי שהיה מוכתר של קיבוץ דתי לבין המוכתרים של בית אלפא ומקומות אחרים. הוא אמר לי שמי שלמד גמרא עם תוספות יודע לעשות מו"מ עם בדואים. אז לא הבנתי את דבריו, אבל לימים בדף היומי כשהגענו להלכות מו"מ במסכת בבא מציעה ראיתי שהכול כל כך דומה".