השבוע שבה הישיבה מהמסע השנתי בתפוצות. במהלך שבוע וחצי ביקרנו בכמה קהילות אורתודוקסיות - דתיות לאומיות - בטורונטו, מיאמי, פייו טאונס, ניו ג'רזי, וניו יורק.
במהלך הביקור נפגשנו עם רבנים וראשי קהילות ועם בוגרי הישיבה שמשמשים כשליחים ציוניים בקהילות - כרבנים ומחנכים. כמו כן, נפגשנו עם תלמידי שמינית ושוחחנו על המשמעות של לימוד ישיבתי במדינת ישראל בתום התיכון תוך הכרות עם הארץ וההוויה הישראלית ועל הערך המשמעותי של גיוס לצה"ל.
במהלך הביקור צפו ועלו שוב ושוב 2 נושאים מאתגרים שהשנה בלטו באופן ניכר מאשר בביקורים קודמים במקום. הראשונה: מגמת ההתרחקות בין הקהילה היהודית בתפוצות ובין הקהילה בארץ הולכת ומתחזקת. והשניה: סוגיית החיילים הבודדים והתמיכה בהם.
קהילות שחלק מרכזי בזהות שלהן היה לימוד העברית וההזדהות עם הארץ - הולכות ומתכנסות יותר בעצמן ובהתמודדות עם האתגרים של הקהילות בגלות. מדינת ישראל הפכה עבורן ליעד תיירותי או הגעה לשם ביקור קרובים. זה לא סותר את העובדה שכאשר יש מצוקה בארץ הם יתגייסו מיד לסייע באיסוף תרומות. רוב המוסדות כבר אינם מתעקשים על לימוד העברית.
רובם הניכר של בוגרי התיכונים המגיעים לארץ לשנה הולכים למסגרות חו"ל נפרדות, שבהם אין לומדים עברית, אין להם קשר יום יומי עם תלמידים ישראלים, ואין להם אפשרות להתערות ולהבין את ההוויה הישראלית. גם הטיולים בארץ הם תיירותיים ולא מאפשרים למידה של ההוויה הישראלית. בחלק מהמקומות - התכנית לבני חו"ל היא עסק כלכלי לכל דבר שגובה מההורים סכומי עתק בלתי מוצדקים - סביב ה-30,000$ לשנה!
כתוצאה מכל אלה התלמידים נמצאים ב'אקס-טריטוריה' מבודדת של חו"ל בארץ, וחוזרים לחו"ל מ'מסע תיירותי' בן שנה בארץ, ותו לא.
אגב מסתבר שלחלק מההורים מצב זה עדיף, משום שהם חוששים שבמסגרת ישראלית בניהם ובנותיהם עשויים להחליט להשתקע בישראל - ואולי אף להתגייס לצה"ל. אולם אותם הורים אינם מבינים שבטווח הקצר זה אולי 'משתלם' אבל בטווח הארוך הינתקות מהזהות הישראלית עלולה להאיץ את אחוזי ההתבוללות.
בוגרי התכניות הללו אמורים להיות דור העתיד שיוביל את הקהילות בעתיד הקרוב והרחוק. השכבה המובילה של הרבנים הוותיקים ומנהיגי הקהילות, שחלק מהקו שהובילו היה הקשר עם מדינת ישראל, מפנה אט אט את מקומו לדור צעיר של מנהיגות, שלא התערה ואין לו קשר משמעותי עם הארץ, וממילא ההתרכזות היא בעיקר בקהילה פנימה.
המגמה המסתמנת היא מסוכנת ביותר. שתי הקהילות - הישראלית וזו שבתפוצות - מתרחקות זו מזו. בראיה אסטרטגית ארוכת טווח, של עשור או יותר, הדבר עלול ליצור התרחקות רבת משמעות. ייתכן גם בתחום האחריות והתמיכה ההדדית.
הצורך הוא הדדי. הקהילה בארץ זקוקה לקשר עם התפוצות, ולא פחות מכך הקהילה בתפוצות זקוקה לקשר עם הקהילה בארץ.
על הרקע הזה היה משמח מאד להיפגש עם תלמידים מישיבה רמב"ם בוודמיר ובהיברו אקדמי במאיימי ביץ' שמובילים קו ציוני מובהק. אשר גאה בתלמידים שבחרו להגיע לארץ למסגרות ישראליות, ותומכות באלה שבחרו להישאר בה ולשרת בצה"ל.
עם זאת - יש כאמור גם מגמה נוספת- חיובית ומשמעותית. בכל הקהילות אפשר למצוא תלמידים, שעל אף המגמה הזו, מרגישים גאווה ומשיכה גדולה לשרות בצה"ל, והם מגיעים לארץ כדי לשרת.
בביקור עלתה ביקורת לא מבוטלת על הטיפול ב'חיילים בודדים' בעיקר מהמגזר הדתי, שכנראה אינו מטופל בצורה נכונה, ואין הבנה לצרכיהם הייחודיים.
במקרים לא מעטים, במקום שההתנדבות הזו תביא תועלת - היא גורמת לנזק. הכנה נכונה ומסגרת ליווי אפקטיבית חייבת להתקיים.
הקהילות היהודיות הן חלק מאיתנו. אל לנו להזניח אותן - ואל להן לנתק עימנו את הקשר. כולנו נמצאים באותה סירה יהודית גדולה כבר אלפי שנים. השמירה שעליה היא אינטרס משותף כולל.
