הכותל הנעלם
הכותל הנעלםצילום: מתוך כריכת הספר

בספרו החדש 'הכותל הנעלם' מגולל העיתונאי והחוקר נדב שרגאי לפרטיו את סיפורו של הכותל המערבי, בעיקר חלקו הבלתי מוכר של הכותל.

בראיון ליומן ערוץ 7 מספר שרגאי על הכותל הנסתר שרוב מוחלט של מבקרי הכותל המערבי לא מודעים כלל לקיומו. אורכו המלא של הכותל, הוא מציין כשהוא מתבקש למקם אותנו מבחינה גאוגרפית, הוא 488 מטרים, "אנחנו מכירים חלקו הדרומי, שטח הגן הארכיאולוגי, גן דוידסון, צפונה משם את שער המוגרבים וצפונה מעט יותר רחבת התפילה הפתוחה ועוד צפונה הקטע המקורה ואחר כך מנהרות הכותל שמתחת לקרקע ולאורכן נחשף הכותל עד תומו. השאלה היא מה קורה מעל פני הקרקע במקביל למנהרה. בקטע הזה כמעט ולא עסקו".

קטע זה כולל כ-300-350 מטרים של כותל מערבי שבתי הרובע המוסלמי שעונים עליו ולא פעם קירות מזרחים של בתים ברובע המוסלמי הם הכותל. בתים אלו נבנו במאות רבות של השנים האחרונות. אחרי מלחמת ששת הימים עוד ניתן היה לראות חלקים צפוניים של הכותל הזה, "מעטים יודעים אבל יהודים התפללו לאורך הכותל המערבי הצפוני כשהוא היה גלוי עוד לפני שהגיעו למקום שבו מתפללים כיום. המקום שבו מתפללים כעת התפנה בשנת 1546 בעקבות רעידת אדמה. הטורקים הקצו את הקטע הזה לתפילת יהודים, אבל קודם לכן התפללו מעט מאוד באזור זה".

ממשיך שרגאי ומספר כיצד גילה הציבור היהודי את הכותל החדש היה זה בחורף 72' אחרי שבטעות נקדחו באבניו חורים כדי לתמוך בבית ערבי מט לנפול. "פרצה סערה גדולה. רב הכותל דאז הרב גץ הקהיל קהילות והזעיק את הרבנים הראשיים, ולפרק זמן מסוים הייתה לכותל הקטן עדנה כי רבים הגיעו לראות במה מדובר".

"לאורך השנים התנהל מאבק כמעט סיזיפי של קומץ נאמנים, רובם מתושבי הרובע היהודי, כדי להשוות את מעמדו של הכותל הזה לכותל הגדול ושהמקום יושמש לתפילה. המדינה התנגדה בעיקר כי הוא קרוב לשער הברזל, אחד משערי הר הבית, ומכיוון שהקטע הזה לא הופקע ורשום על שמו של הוואקף ומכיוון שהוא משמש כמעבר להולכי רגל, אבל כל זה עדיין לא מסביר מדוע לא ניתן לנקות את המקום מהאשפה שכלואה שם מאחורי יריעות פח, לא מובן מדוע לא ניתן להציב שם דוכן תפילה ומקום לנטילת ידיים. כל זה נאסר בשם סטטוס קוו לא כתוב שהמשטרה קיבעה במקום ומזכיר את הסטטוס קוו שקיבעו הבריטים בחלק הדרומי של הכותל. בתי המשפט גיבו את המדינה בגלל הרגישות המיוחדת".

ממשיך שרגאי ומתאר את המציאות העגומה בגזרה זו ומציין כי בשנים האחרונות "אנחנו עדין לזליגת ההתנהלות של המדינה בהר הבית לעוטף הר הבית, לאזורים שצמודים לחומות, והכותל הקטן לא הוחרג. השטח אמנם נוקה וצנרת הביוב הוחלפה והמקום רושת במצלמות כך שהערבים חדלו מנוהגם לטנף את המקום ולחלל את המקום, אבל מעמדו של הכותל הקטן לא הושווה למעמד הכותל הגדול בגלל התנגדות המדינה".

בספרו מספר שרגאי גם על ויכוח שהתנהל בראשית שנות השבעים, ויכוח שהגיע גם לוועדות הכנסת, בין מנחם בגין לטדי קולק. בגין תבע אז להסיר עוד מבנים שנשענים על הכותל ובכך להגדיל ולהרחיב עוד יותר את רחבת התפילה הקיימת מול הכותל המערבי. טדי קולק התנגד לכך במלוא התוקף. המהלך לא התרחש גם כאשר בגין הפך לראש ממשלה, ושרגאי מציין כי גם בגין עצמו הסביר בראשית שנות השבעים כי דברים שניתן לעשות כעת לא ניתן יהיה לעשות בעתיד, כפי שאכן כך היה.

הסטטוס קוו ששימר את מעמדו המביש של המקום נשמר גם באחרונה, אל מול ניסיונותיה התקיפים של מירי רגב בעת שהייתה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת וניסתה לשנות את מעמדו של המקום, אך המפכ"ל באותם ימים, יוחנן דנינו, הדף כל ניסיון שכזה ו"גם משרד ראש הממשלה מתנגד בהתאם להמלצות גורמי הביטחון". שרגאי מציין כי השר ארדן והרבנים הראשיים כמו גם רב הכותל הביעו תמיכה בשינוי הסטטוס של המקום, אבל הדברים נבלמים על ידי חוות דעת של גורמי ביטחון.

על המציאות המזכירה בכותל הקטן את שהיה בכותל הגדול לפני מלחמת ששת הימים ניתן ללמוד מהיום בו הגיעו שלושת הצנחנים המפורסמים מצילום הכותל המערבי שלאחר ששת הימים לשחזור הצילום ההוא. כדי לעשות זאת הם הגיעו לכותל הקטן בשל הדמיון הרב.

על המציאות הנוכחית הוא אומר כי "גם אם הדברים השתנו, עדיין לא ניתן להכניס לשם יותר ממאתיים או שלוש מאות יהודים בדוחק. המקום מוקף מגורי מוסלמים וטראסות, ונכון לעכשיו באים לשם בודדים להתפלל בלילות שבת, במנחה של שבת, אבל אסור שיהיה שם משהו קבוע. מותר להכניס ספר תורה ולקרוא בו לאחר תיאום, אבל הכול מתקפל מיד בתום התפילה. אסור שתהיה שם חזות של בית תפילה קבוע

באשר לחשיבות התודעתית של ספרו אומר שרגאי כי הוא אמנם אינו קורא לעלות עם דחפורים וליישר את השטח סביב המשכו הצפוני של הכותל, אך מאחר ולא ניתן לשער מה יילד יום ואילו צפונות מסתיר בתוכו העתיד, חשוב לחזק את התודעה והמודעות היהודית סביב המקום

על ספרו החדש הוא מציין כי "הספר יצא לאור בספריית בית אל ובזכות תרומתם של משפחת פאליק, תורמת גדולה להתיישבות בארץ ישראל, למדינת ישראל ולצה"ל, והספר מנציח את אבי המשפחה, חיים פאליק, שהלך לעולמו לפני כחמש שנים. עבדתי על הספר כעשר שנים לסירוגין, הגעתי לארכיונים, לספריות, לגנזך המדינה, למשרד הדתות, לקרן למורשת הכותל ואנשים שיתפו פעולה אבל הייתה נצרכת עבודת נמלים של איסוף החומרים".