את מי מייצג גטאס?

ח"כ באסל גטאס וחבריו לרשימה המשותפת מתעלמים מהבעיות האמיתיות של המגזר הערבי לטובת מאבק במדינה. דעה

מאיר דנא-פיקאר , כ"ב בכסלו תשע"ז

לא נפלתי מהכיסא כששמעתי שחבר הכנסת באסל גטאס נחשד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים.

פעולה זו, ללא ספק סיוע לטרור, היא המשך טבעי להתנהלותם של גטאס וחבריו למפלגה. חברי הכנסת הערבים שתפקידם, כך אני מניח, אמור להיות ייצוגה של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, הפכו את הכנסת לעוד זירה במאבק בין ערבים ליהודים, כשהם נוקטים קו אנטי ישראלי ברור. כבר מזמן לא מדובר בהבעת דעה ביקורתית על התנהלות המדינה, אלא בשותפות ממשית למאבק האלים נגדה.

כך, בין השאר, השתתף גטאס באחד המשטים לרצועת עזה, תוך כדי שהוא מצהיר על תמיכתו בחרם על ישראל; סירב לגנות את רצח בני הזוג הנקין וציין: "עם תחת כיבוש יש לו זכות להתנגד לכיבוש בכל אמצעי שהוא מוצא לנכון", ואף עמד דקת דומייה לזכר מחבלים. הוא מצטרף בזאת לעזמי בשארה הנמלט, עיסאם מח'ול, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה – כולם ניצלו ומנצלים את תפקידם כחברי כנסת כדי להסית ולפעול נגד המדינה שמשלמת את משכורתם.

יש נושאים רבים שדורשים טיפול במגזר הערבי: איומים ואלימות נגד נבחרי ציבור, בנייה בלתי חוקית, תאונות דרכים, העדר אכיפה משטרתית, בעיות חינוך, תשתיות לקויות – כל הנושאים הללו יכולים בקלות למלא את סדר היום של אותם ח"כים. אך משום מה הם בוחרים פעם אחר פעם לצאת בהצהרות לוחמניות שבוודאי אינן מקדמות את אוכלוסיית ערביי ישראל למקום טוב יותר.

כשהתחולל גל ההצתות לפני כמה שבועות, התראיין ברדיו יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, תושב חיפה. המראיין ניסה בכל הכוח להוציא ממנו מילה אחת של גינוי, אבל נכשל שוב ושוב. עודה, חבר כנסת וראש מפלגה, לא ניצל את הבמה שניתנה לו כדי לקרוא לאותם צעירים ערבים להפסיק עם טרור ההצתות, אלא התחמק וכמו רבים מחבריו בחר להאשים את נתניהו בהסתה נגד המגזר ערבי.

שר החינוך נפתלי בנט טען לפני כמה חודשים כי 99.9 אחוזים מערביי ישראל נאמנים למדינת ישראל. הנתון הזה כנראה רחוק מלהיות מדויק, אבל חובת ההוכחה היא על ערביי ישראל עצמם: אם נכונה הטענה שרובם מתנגדים לטרור ושכל מה מעניין אותם זה לחיות את חייהם בשקט ולהיות אזרחים נאמנים, לא מוגזם לצפות ששליחיהם ייצגו נאמנה את הגישה הזאת. כל עוד הם מקבלים את התנהגותם של נבחריהם ולא מתקוממים ופועלים להחלפתם, המסקנה העצובה די ברורה.