הכלה יפה מדי

"חטאו" של דיוויד פרידמן, השגריר האמריקני המיועד: תמיכה בישראל והתנגדות למדינה פלשתינית

עמיאל אונגר , כ"ב בכסלו תשע"ז

הכלה יפה מדי             -ערוץ 7
השרה שקד עם הנשיאה נאור
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הכרזתו של דונלד טראמפ על מינוי עורך דינו דיוויד פרידמן לשגריר ארצות הברית בישראל עוררה גל של ביקורת מהמקורות הצפויים.

ביניהם היה מרטין אינדיק, שעד כה לא החמיץ שום הזדמנות להסית נגד ממשלות הליכוד, ואפילו הפיץ את סיפור הכזב שנתניהו אמר לו בהלוויית רבין שהוא מצטער שמעתה הוא ייזכר כגיבור. אינדיק כינה את פרידמן "שגריר מצוין למדינת המתנחלים הפועלת מתחת לשטח". אינדיק טען גם ששגריר חייב להיות נציג לכל הישראלים - כאילו שהוא עצמו עמד בתנאי הזה כאשר בזמנו חתר להפיל ממשלה שזכתה לרוב בכנסת.

התגובה המצחיקה ביותר הייתה זו של אלון פנקס, קונסול לשעבר של ישראל בניו-יורק ומרואיין קבוע בנושאי ארצות הברית. אליבא דפנקס, פרידמן פסול כי "יש לו דעות מוצקות על נושאים ישראליים, למרות שתפקידו הוא לקדם מדיניות ואינטרסים אמריקניים ולא להפך". כלומר, הפגם של פרידמן שהוא מתחשב בעמדת מדינת ישראל יתר על המידה, במקום בעמדתה של ארצות הברית. כמו להתלונן על כלה שהיא יפה מדי. תנוח דעתו של פנקס: טראמפ הוא ילד גדול שמסוגל לדאוג לעצמו.

הגישה של השמאל היא שמול ממשלת ימין בישראל, השגריר האמריקני אמור לשמש כמעין פרוקונסול רומי של נשיאו כדי לכופף את ממשלת ישראל. עדיף יהודי "שרואה את התמונה הגדולה", נוסח מרטיק אינדיק או דניאל קרצר. קרצר אמנם יהודי דתי, אבל מדיר רגלו מלעבור את הקו הירוק. לפני שכיהן כשגריר בישראל שימש כשגריר במצרים ולמד שם איך להיות מאוזן.

אולם הפגם הנוראי שמאבחנים בפרידמן הוא סירובו לסגוד לאליל שהכזיב – פתרון שתי המדינות. לאחרונה מתרבים סימני הכפירה באליל. אצלנו א"ב יהושע מוכן לאמץ את תוכנית הסיפוח של שטחי C, אבל גם בארצות הברית החלה המתקפה. בגיליון החדש של הירחון 'קומנטרי' מופיע מאמרו של המזרחן דניאל פייפס, תחת הכותרת "אסטרטגיה חדשה לניצחון ישראלי", שבו פייפס למעשה אומר: תנו לישראל לנצח. כאשר הפלשתינים אינם מוותרים על רצונם לחסל את ישראל, הדרך היחידה להפוך אותם לגרמנים או ליפנים שוחרי שלום הוא להביס אותם, בצורה שתשכנע אותם שהם הפסידו ועליהם לוותר. מדובר בניצחון, לא רק בהרתעה וכמובן לא בתהליך שלום שהפך להיות תהליך מלחמה. שלום, מסביר פייפס, עושים רק עם אויבים מובסים. לכן וושינגטון, במקום לשאוף לשקט, חייבת להעניק גיבוי לצעדים ישראליים שישכנעו את הפלשתינים שהם הפסידו, עד כדי פירוק הרשות הפלשתינית. כאשר ביטחון הישראלים בחברון יהיה דומה לביטחון הערבים בנצרת, מסכם פייפס, אפשר יהיה לחשוב על תהליך שלום.

התזה של פייפס כבר הושמעה בארץ, אבל השמעתה מעל במה אמריקנית כה יוקרתית היא חידוש, ולכן אפשר להבין את תחושת האיום שמינויו של פרידמן מעורר בשמאל.

ניסוי בכיוון הנכון

יחד עם המתקפה על מועמדותו של פרידמן לשגריר, החלה גם המתקפה על כוונתו של הנשיא הנבחר להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. אותו אינדיק הגיב בניתוח למכון ברוקינגס שהמהלך יצית תבערה, כאשר כוחות הביטחון הפלשתיניים עומדים מהצד ונותנים לטרור להשתולל. אינדיק הציע שכפיצוי יכיר טראמפ בירושלים גם כבירת פלשתין, וכאשר הישראלים יזעקו הוא יבטל את שתי ההחלטות גם יחד.

הכתבת קימברלי דוזייר, שסיקרה ועידה דיפלומטית במרוקו לאתר החדשות הליברלי 'דיילי ביסט', יצאה עם רושם שונה. לדבריה, "הזעם הפוטנציאלי ברחוב הערבי לגבי מעבר סימבולי של השגרירות האמריקנית לירושלים מחוויר מול הפחד מפני חדירה איראנית לרחבי המזרח התיכון, תחושה שדיפלומטים ואנשי עסקים (ערבים) מאמינים שטראמפ שותף לה". פעם הפיצו שמאלני ישראל את הסיסמא "יצהר תמורת בושהאר", ולפיה אם נוותר על יצהר אובמה יצילנו מהאיראנים. על פי דיווחה של דוזייר, ייתכן שבמדינות ערב הגיעו למסקנה שבלימת איראן שווה להם ויתור בנושא ירושלים.

אולי רשמיה של דוזייר מוטעים ורואי השחורות צודקים, אבל כל התחזיות מתנפצות באזורנו. ולא רק באזורנו: בנוגע לגרמניה, למשל, אדם שקול היה מניח שלאחר נדיבותה הרבה בקליטת פליטים מוסלמים היא תזכה להכרת טובה מצדם – ובכל זאת ברלין קיבלה השבוע משאית דמים. שום תחזית אינה מוכחת, אבל לאחר שעברנו ניסויים מסוכנים כגון אוסלו וההתנתקות, ובצד האמריקני את ההסכם הגרעיני עם איראן שרק עודד את תוקפנותה, הגיע הזמן לניסוי בכוון ההפוך והנכון - למען ציון וירושלים.

לא לחכות לבעיטה

אתר NRG פרסם כתבה של חופי עמוס תחת הכותרת "עמונה חוזרת לבג"ץ: לשרה שקד יש אקדח טעון על השולחן". האקדח הטעון, ביטוי שזכויות היוצרים עליו שמורות לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, הוא ביטול הווטו של העליונים בוועדה לבחירת שופטים, וכן חוק שיאפשר לכנסת לחוקק חוקים זמניים שיהיו חסינים בפני בקורת שיפוטית. האקדח של שקד יופעל במקרה שבג"ץ ידחה את מתווה עמונה החדש - כולל ההארכה הדרושה להפעלתו.

לצערי זה מזכיר את הבדיחה בעלת הזקן על ישראלי שנלכד על ידי קניבלים, ולפני ששוביו הופכים אותו לתבשיל קדירה הם מעניקים לו באדיבותם משאלה אחרונה. הישראלי מבקש שיבעטו לו בישבן, ולאחר שהשובים המופתעים ממלאים את רצונו, הוא מסתער עליהם ומחסל אותם. גיבורנו פשוט היה זקוק לזריקת מוטיבציה.

אינני תמים להאמין שאפשר להסתדר תמיד בלי מנופי לחץ, אבל אם שני המנופים שעומדים לרשות שקד הם רציניים – אז צריך לבצע את הדברים גם בלי לספוג בעיטה מכבוד בית המשפט. שימוש בהם רק במצבים כאלה הוא מסוג הדברים שמוזילים את המאבק נגד המהפכה השיפוטית, מיסודו של אהרון ברק. מסכלים את מינויו של הרב קרים? תדהמה וזעם והבטחות לנקוט צעדים; המינוי עבר בבג"ץ? חוזרים לנוהל שגרה. הצעדים הללו הם רק בגדר חצי עבודה, ועוד מרחף מעליהם סימן שאלה אם יעברו את מחסום בגין-כחלון; היעד היה ונשאר שינוי שיטת בחירת השופטים, אשר ידיר את הלה פמיליה של השופטים המכהנים מהשתתפות בגוף הבוחר.