השגריר והפולמוס

ההתנגדות בקרב חלק מיהודי ארצות הברית למינוי השגריר האמריקני החדש בארץ היא רק סימפטום לבעיה רחבה בהרבה

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ב בכסלו תשע"ז

השגריר והפולמוס          -ערוץ 7
בקרוב יהיה כאן שגריר שיאהב אותנו כמו שאנחנו. נתניהו עם השגריר האמריקני היוצא
צילום: Matty Stern, שגרירות ארצות הברית

1

הצילו, האמריקנים בעדנו

ההודעה על החלטת הנשיא הנבחר של ארצות הברית למנות את מקורבו, עורך הדין היהודי דיוויד פרידמן, לשגריר ארצות הברית בישראל, עוררה סערה. הסערה התעוררה בעיקר על רקע עמדותיו של פרידמן, שבמונחים ישראליים היינו מגדירים אותן עמוק בימין. פרידמן ידוע באהדתו להתיישבות ביהודה ושומרון, ובפעילותו לטובת גיוס כספים להתיישבות. השבוע פורסם כי לפני שנים אחדות התרים למטרה זו את הנשיא הנבחר של ארצות הברית בכבודו ובעצמו. דונלד טראמפ תרם, בתיווכו של פרידמן, 10,000 דולר למוסדות ישיבת בית אל, שהשגריר המיועד הוא מראשי אגודת הידידים שלה.

מי שעורר את עיקר הסערה בארצות הברית הם חוגי שמאל ביהדות ארצות הברית, ובראשם אנשי שדולת השמאל הקיצוני היהודית J Street. לאנשי השדולה יש חשבון קצת אישי נגד פרידמן, לאחר שבמהלך מערכת הבחירות בארצות הברית הוא כינה אותם בכינוי השמור ליהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בשואה. אולם עצם ההתנגדות למינוי לא הייתה רק נחלתם של אנשי השדולה הקיצונית. בקרב חוגים רחבים מאוד המינוי הזה נראה לכל הפחות חריג ובעייתי, דווקא בשל דעותיו של פרידמן הקרובות כל כך לדעות אנשי הימין בישראל.

מינויו של פרידמן הוא כמובן בשורה טובה למדינת ישראל. כידוע, חלומם של כל בחור ובחורה בגיל הנישואין הוא למצוא בן זוג, שכמאמר הקלישאה "יאהב אותי כמו שאני". כעת, לראשונה מזה שנות דור, צפויה ישראל לקבל מארצות הברית שגריר שבמידה רבה מאוד יאהב אותה כפי שהיא. נכון שהשגריר אינו קובע את המדיניות. זו נקבעת בבית הלבן ובמחלקת המדינה. אך אין ספק שגם לכימיה אישית יש תפקיד חשוב במשחק הזה.

אולם הדיון הציבורי שהתפתח סביב המינוי מעיד על בעיה לא פשוטה שניצבת בפני מדינת ישראל. חלקים נרחבים בתוך יהדות ארצות הברית הולכים ומתרחקים ממדינת ישראל. רוב היהודים, ובעיקר הרפורמים, הקונסרבטיבים והבלתי משויכים, הולכים ומתקרבים לקצה הליברלי של הקשת הפוליטית האמריקנית. כתוצאה מכך תחושת הקשר והשייכות שלהם למדינת ישראל הולכת ונחלשת. מנגד, חלק ניכר מהאורתודוקסיה האמריקנית דווקא עובר תהליכים של התקרבות לישראל, ותמיכה הולכת וגוברת במדיניותה. ישראל עושה לא מעט כדי להיאבק במגמות ההתרחקות, בין היתר באמצעות משרד התפוצות והסוכנות, אולם כלל לא בטוח שניתן לשנות את המגמות האלה באופן מהותי. לכן, במקביל למאמצים הללו, שיש להמשיך בהם, יש להתכונן ליום שבו ישראל תאבד חלקית את הנכס האסטרטגי המכונה יהדות ארצות הברית.

2

בניין לא שלם

לאחרונה, בבוקר חורפי נאה אחד, הזדמנתי לתחנה המרכזית בירושלים, בירת ישראל. מאחר שהיו לי כמה דקות פנויות, יצאתי מהתחנה ביציאה האחורית והמשכתי ברחוב הצבי לעבר רחוב ירמיהו. שם, במקום לפנות ימינה או שמאלה כפי שעושים מרבית הולכי הרגל והאוטובוסים היוצאים מן התחנה, דווקא המשכתי ישר, לרחוב אהליאב. מיד בראשיתו של הרחוב הבחנתי בבניין משרדים, מאלו המצויים במקומות שכאלו, ועליו שלט גדול המכריז על מסעדת דגים המצויה בו. כשהתקרבתי לכניסה לבניין גיליתי להפתעתי שבמקום הזה ממש יושב בית הדין הרבני הגדול לערעורים של מדינת ישראל. מולו סוכנות רכב, מתחתיו מסעדת דגים, מאחוריו סופרמרקט שכונתי ולצדו מוסך – כאן שוכן המוסד הרבני החשוב ביותר במדינת ישראל, מדינת העם היהודי.

לתומי חשבתי שזהו בטח משכן ארעי, פתרון דיור זמני עד שייבנה לבית הדין משכן ראוי של קבע. אך בירור קצר שערכתי גילה שלא כך הדבר. זהו המבנה שבו אמור לשכון בית הדין בשנים הבאות, בלי שום תוכנית לעבור למקום מכובד יותר, שיכבד את המוסד ויבטא את חשיבותו. בית הדין שוכן במקום כשנה ורבע, ובתחילה לא הורגשו כל כך חסרונותיו של המקום, מאחר שבית הדין פעל בהרכב חסר מאוד שרובו היה מבוסס על מינויים זמניים. אולם לאחר שמונו עשרת הדיינים לבית הדין וכל ההרכבים החלו לעבוד במלוא המרץ, התבררה התמונה הבעייתית עוד יותר: המקום אינו מתאים למלא את ייעודו. הוא קטן מדי, לא בנוי נכון, ולא מכבד לא את שוכניו ולא את הבאים בשעריו.

אחרי שנים רבות שבהן בתי הדין הרבניים היו בן חורג או חורג למחצה במשרד המשפטים, חזרו מאז הקמת הממשלה בתי הדין למעמד של בנים רצויים במשרד לשירותי דת. מערכת היחסים בין השר אזולאי, איש ש"ס, לנשיא בית הדין הרבני הגדול הרב יצחק יוסף המקורב למפלגה נחשבת טובה. אין סיבה שהשניים, בכוחות משותפים, לא יפעלו להשיב לבית הדין הגדול את הכבוד המגיע לו. אין שום סיבה שבית הדין לא ישכון בבית משלו, ומן הראוי שבית זה יהיה בקריית הלאום שבירושלים. אני מניח שהבניין לא יהיה מפואר ומרשים כמו בית המשפט העליון. אבל אין שום סיבה שלא יהיה זה בית קבע שיכבד את המוסד ויכבד את המדינה היהודית שבמסגרתה הוא פועל.

3

כבוד הנשיא, לידיעתך

"מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה השבוע פורסם, כמדי שנה. עיון בלתי משוחד בסעיפי המדד השונים מלמד שלמרות הבכי והנהי המקובלים במחוזותינו, קץ הדמוקרטיה טרם הגיע. המדד מבוסס על 12 פרמטרים שנבדקים בכל המדינות הרלוונטיות. עיון בנתוני המדד מגלה שבפרמטר אחד – חופש העיתונות – חלה ירידה. במדד הנוכחי עבר חופש העיתונות בישראל מדירוג "חופשי" לדירוג "חופשי באופן חלקי". בשלושה פרמטרים נוספים (זכויות פוליטיות ואזרחיות, השתתפות פוליטית ותפקוד הממשלה) לא חל כל שינוי במיקומה של ישראל, ואילו בשמונת הפרמטרים האחרים (זכויות אזרחיות, ייצוג ואחריותיות, שלטון החוק, תפיסת השחיתות, איכות הרגולציה, פיתוח אנושי, יציבות פוליטית והיעדר אלימות או טרור, סיכון פוליטי) חלה דווקא עלייה בדירוג הישראלי.

אז נכון, לא הכול מושלם בדמוקרטיה הישראלית, וגם בחלק מהמדדים שבהם נרשמה עלייה עוד יש לאן לשאוף. אבל למרות זאת, ברור שהתמונה העולה מהמדד רחוקה מלהתכתב עם ההפחדות המקובלות במקומותינו. מותר גם להעיר שלא בטוח שהמדד הקובע שקיימת ירידה בחופש העיתונות משקף את המצב לאשורו. נכון, אמירות כמו זו של חבר הכנסת דוד ביטן לפיה "התקשורת בישראל חופשית מדי" והשתלחויותיו של ראש הממשלה נתניהו בכלי תקשורת שונים הן לא סימן חיובי. ועדיין קשה להשתחרר מהרושם שיש לא מעט הטיה פוליטית בקביעה שחופש העיתונות בישראל נמצא בנסיגה.

נתון חשוב נוסף שנמדד במדד השנה הוא מידת האמון שרוחשים אזרחי ישראל למוסדות השלטון השונים, וכאן התמונה עגומה מאוד. העובדה שהאמון במפלגות ובחברי הכנסת הולך ויורד בוודאי שאינה מפתיעה, אולם רמות האמון כבר הגיעו למקום נמוך כל כך שהדבר מהווה בעיה של ממש. לא יפתיע אתכם גם לשמוע שאמון הציבור בבית המשפט העליון נשחק. פרשת עמונה וסוגיות נוספות בטח לא מוסיפות למידת האמון במוסד החשוב הזה.

מה שכן אולי מעט מפתיע הוא הירידה המשמעותית באמון שרוחש הציבור הישראלי למוסד נשיא המדינה, אשר נהנה באופן מסורתי מאמון גבוה. קשה שלא לקשור בין הנתון הזה ובין העובדה שהנשיא ריבלין בוחר, אולי אף יותר מקודמיו, להביע עמדות נחרצות בסוגיות שנתונות במחלוקת פוליטית. הבחירה הזאת אולי נובעת ממקום של רצון להציב לציבור הישראלי מצפן מוסרי, אבל התוצאה בפועל היא שחיקה בחוזקו של המצפן הזה. ייתכן שטוב יעשה נשיא המדינה אם יברור בקפידה רבה יותר את הסוגיות הנתונות במחלוקת שבהן הוא בוחר לעסוק באופן פומבי.

***הפינה הכלכלית***

שיעור בכלכלה למורים

אם נתפוס עשרה אנשים ברחוב ונשאל אותם מה דעתם על שכר המורים בישראל, סביר להניח שמרביתם ישיבו שהוא נמוך מדי. אך נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השבוע עשויים להעיד שמדובר במיתוס שכבר איננו מחובר למציאות.

שכרם של המורים ביצע בעשור האחרון זינוק משמעותי מאוד, משמעותי בהרבה מעליית השכר הממוצעת במשק. במהלך השנים 2003‑2014 השכר החודשי הממוצע של עובדי הוראה עלה מכ‑6,750 שקלים בשנת 2003 לכ‑10,930 שקלים בשנת 2014 (גידול של כ‑62 אחוזים). בשנים אלו השכר החודשי הממוצע בקרב כלל השכירים במשק עלה מכ‑6,900 שקלים בשנת 2003 לכ‑9,320 שקלים בשנת 2014 (גידול של כ‑35 אחוזים). במונחי שכר ריאלי, השכר החודשי הממוצע של עובדי הוראה גדל בשנים אלו ב‑33 אחוזים, לעומת 10.8 אחוזים בלבד בקרב כלל השכירים במשק. או בקיצור, אם לפני 11 שנה מורים הרוויחו פחות מהממוצע, כיום הם מרוויחים יותר מהממוצע.

עם זאת, התחושה שהשכר גבוה מהממוצע נכונה בעיקר כשאנחנו מדברים על המקרה הנפוץ, כלומר על מורות. כשמדובר על מורים הנתונים קצת שונים. בשנת 2014, השכר החודשי הממוצע של מורות היה גבוה בכ‑13 אחוזים בהשוואה לשכרן של נשים בעלות תואר ראשון במשק. מנגד, שכרם החודשי של המורים נמוך בכ‑26 אחוזים בהשוואה לשכרם של גברים בעלי תואר ראשון במשק.

אחרי שהתחלנו עם החדשות הטובות, נעבור לחדשות הרעות, ומסתבר שגם כאלו יש. העיוות המשמעותי ביותר בשכר המורים, הפער בין שכרם של מורים מתחילים למורים ותיקים ושכרם הנמוך של מורים צעירים, איתנו ובגדול, והוא רק הולך ומחריף.

השכר החודשי הממוצע של מורים בתחילת הקריירה (גיל 25‑34), הגיע בשנת 2014 ל‑7,105 שקלים, לעומת 15,201 שקלים בקרב עובדי הוראה בשיא הקריירה (גיל 55‑64). במהלך השנים 2003‑2014, שכרם הממוצע של מורים בתחילת הקריירה גדל ב‑38.5 אחוזים לעומת גידול של 52.7 אחוזים בשכרם של מורים בשיא הקריירה. בתקופה זו פערי השכר בין עובדי הוראה בשיא הקריירה לעובדי הוראה בתחילת הקריירה התרחבו מ‑98 אחוזים בשנת 2003 ל‑114 אחוזים בשנת 2014. במונחי שכר ריאליים, שכרם החודשי הממוצע של מורים בתחילת הקריירה גדל במהלך השנים 2003‑2014 ב‑23.3 אחוזים. לעומת זאת, שכרם השנתי לשעת עבודה דווקא ירד במונחים ריאליים ב‑0.2 אחוז, בשעה שאצל מורים ותיקים עלה השכר הריאלי לשעה ב‑10.7 אחוזים.

ולמה זה כל כך נורא שדווקא מורים מתחילים מרוויחים מעט? משום שהבעיה הראשונה של המערכת היא הקושי במשיכת כוח אדם איכותי. וכוח אדם צעיר ואיכותי קשה למשוך עם הבטחות למשכורת נאה בגיל 55.

לתגובות: pyuter@gmail.com