לפני כחודש הלכה לעולמה האחות הצעירה למשפחת בר-עם, דרורה.
סיפור חייה וגלגוליה ממשפחה פוליטית מפורסמת וידועה בשמאל הישראלי אל ההתנחלות בית-אל וממעוזי הכפירה אל האמונה בה' פורסם השבת במקומון היישוב. אנו מביאים אותו גם כאן.
הריאיון התקיים לפני כשבע שנים. דרורה, אז בת 59, גידלה את שני ילדיה בבית-אל וניאותה לשתף אותנו בסיפורה:
"נולדתי וגדלתי בבית שמאלני-חילוני בירושלים של פעם", פותחת דרורה. "אמי, גרציה חנה ז"ל, הייתה דור חמישי בעיר העתיקה. אבי, משה ברעם ז"ל, עלה מאוקראינה ועבד לפרנסתו כפועל בניין, זה היה שילוב מיוחד של מזרח ומערב שלא היה מקובל אז. יש לי שלושה אחים – עוזי, חיים ומנחם. עוזי הבכור היה חבר כנסת וכיהן כשר בממשלת רבין השנייה. אחי חיים משמש כעיתונאי ב'כל העיר', מצביע למפלגה הערבית 'חד"ש' ומעולם לא ביקר בבית-אל, בראיון שהעניק לפני מספר שנים הכריז שלבית-אל יבוא רק בשירות המילואים להרוס את היישוב. אחי השלישי מנחם הוא כלכלן, גם הוא לא היה בבית-אל מעולם, ושמאלני עוד יותר מחיים. אני הצעירה. בשנת 1959 נבחר אבי לכנסת מטעם מפלגת 'העבודה' וכיהן כשר העבודה והרווחה בממשלת רבין הראשונה".
"מהילדות בצל אבא הפוליטיקאי ישנו סיפור שחרוט אצלי במיוחד", היא נזכרת. "בהיותי כבת שבע הגעתי לבֵיתה של חברתי בליל שבת. אביה של החברה עמד עם כוס מעוטרת ביד גדושה יין ומלמל מפיו משפטים משונים. כשסיים, כולם ענו 'אמן' ושתו מהיין. באתי הביתה נפעמת מהמחזה וסיפרתי לאבא, אבא הביט בי ואמר - "בִּתי, ראית 'קידוש'. הנה, נעשה גם לך קידוש". אבא הוציא כיפה שחורה מקומטת מכיסו והתכונן לטקס הקידוש. אימא ראתה אותו ואמרה מייד: "מר ברעם, צריכים לעשות הצבעה". אבא הסכים. הרמנו אצבעות, אבא ואני הצבענו בעד הקידוש, אימא ושלושת האחים הצביעו נגד. רעיון הקידוש ירד מהפרק".
קצת אחורה: "למדתי בבית ספר חילוני ממלכתי ובהמשך בתיכון ע"ש בויאר. שרתתי בצה"ל כקב"ן בחיל האוויר בחצרים. הייתי פעילה פוליטית אצל שולמית אלוני במפלגת 'רצ' שלימים הפכה למפלגת 'מרצ'. במשך שמונה עשרה שנה עבדתי כמפיקה ועורכת תכניות בערוץ הראשון. בעבודתי בטלוויזיה הייתי יו"ר וועד העובדים ופעילה בליגה למניעת כפיה דתית, שם הכרתי את אורי. אורי שרת בתפקיד ביטחוני בכיר, ראינו יחד עולם, נסענו לארצות רבות מסביב לכדור הארץ והיינו יחד שנים רבות. בגיל 29 אושפזתי עם רעלת הריון קשה שבעקבותיה חוויתי מוות קליני".
מה ראית?
"הרגשתי שאני עולה במעלית במהירות עצומה עד שהמעלית נעצרה בפתאומיות. נכנסתי לבית הדין של מעלה, חדר גדול שבמרכזו ישבו שלושה אנשים לבושי גלימות לבנות. האנשים התחילו להגיד עלי דברים טובים, מעשים טובים שעשיתי ומצוות שקיימתי".
"ואז נכנס איש עם גלימה חומה כהה והתיישב לידם. הוא התחיל לדבר. הוא אמר שאני בהיריון ולא נשואה, שאני אוכלת חזיר, שעשיתי בשר על האש ביום הכיפורים והמשיך וסיפר.
לפתע הוא עצר, הדיינים החליפו בניהם כמה מילים, ואחד מהם הסתכל לי בעיניים ואמר לי "יש לך זכות גדולה, הסבא הצדיק שלך מתפלל עלייך בשמיים כל הזמן ובזכותו אנחנו נותנים לך עוד הזדמנות לתקן ומחזירים אותך לחיים". סבא שלי היה צדיק, הוא היה לומד בחברותא עם הרב אוירבך זצ"ל. חזרתי מעולפת לעולם. התינוק נפטר ויצאתי מבית החולים. כשנה לאחר הפטירה נולדה בתי מיקי ז"ל. היא הייתה פגה קטנה במיוחד, חטפה שעלת קשה, הפסיקה להתהפך והפסיקה לאכול אוכל מוצק. המצב היה בכי רע, לא מצאנו תרופה לילדה. אחרי שנתיים של חיפושים הגענו לבוסטון, שם קיבל אותנו רופא נוצרי מומחה עם שרשרת שבמרכזה צלב גדול. הוא הופתע שאישה יהודיה כמוני אוכלת לא כשר ואני התביישתי.
שלושה שבועות של אשפוז עברו ובסופם הוא לקח אותנו לשיחה והסביר שזה מקרה אבוד ומה שנותר זה רק להתפלל. לא ידענו מה זה להתפלל ואיך עושים את זה. עזבנו את בוסטון. בדרך חזרה פגשנו בשדה התעופה איש חרדי וביקשנו ממנו שיסביר לנו מה זה תפילה. הוא לא רצה להסביר לנו אבל הוא הוציא מתיקו את הסידור שלו ונתן לי. כשהגענו לארץ, פגשתי אישה שהציעה לי שבּתה הלומדת בבית יעקב תבוא עם חברותיה לעשות לבת שלי ריפוי בעיסוק בהתנדבות. לא הבנתי מה זה, אבל הסכמתי".
בהמשך התגלגלה דרורה לסמינר אקדמאים של 'ערכים'. "לקח לי זמן, אבל שם הבנתי שיש בורא לעולם".
לפני עשרים ושמונה שנה חזרה דרורה בתשובה, בהתחלה חיה בסגנון חיים חרדי, עבדה ב'יד לאחים' - שם הצילה אנשים מכתות שונות.
"זמן מועט לאחר החזרה בתשובה נפטרה בתי מיקי, בת השלוש. הקמתי את 'מדרשת מיקי', מדרשת יהדות על שמה של מיקי ז"ל. בעקבות מותה עזבתי את הטלוויזיה, נישאתי, גרנו בקרית משה ולאחר הריונות רבים ילדתי שני ילדים".
ואיך הגעתם לבית-אל?
"עוזי אחי קבע לי פגישה עם עוזרו של אריק שרון - כצל'ה, פה בבית-אל. כך הגענו לכאן לפני עשרים שנה. פה נפרדתי מבעלי שעזב את הישוב".
"אני אוהבת את ההומוגניות הדתית שבישוב, את הפתיחות, את העזרה ההדדית, הנתינה, את אהבת הבריות", מספרת דרורה על ההחלטה לבנות את חייה בבית-אל. "אני אוהבת את בית-אל בכל לבי, למרות שבני כבר שלוש שנים לא פה, בתי נכנסה לעומס בלימודים, ואני בעצם נשארת כאן לבד. אבל זה ממש לא לבד, זה עם כל משפחת בית-אל המורחבת שאוהבת ותומכת".
לפני שלושה שבועות וחצי התקבצו מאות אנשים ונשים בשעות הצהריים הקרירות לחלוק לדרורה כבוד אחרון. היא לא נשארה לבד, היא עם כל משפחת בית-אל. במותה כבחייה. ואפילו את אחיה חיים, ההוא שהצהיר כי ביקורו הבלעדי בבית-אל יהיה בעת הריסת היישוב, הצליחה דרורה להביא לרחבת בית הכנסת 'אברהם אוהבי'.
אחרי שעלתה לשמיים וחזרה, דרורה חזרה שוב למעלה, למנוחת עולמים בגן-עדן.