האשלייה של אובמה וקרי

מה מביא את ממשל אובמה לעסוק באובססיביות כזו דווקא בסכסוך הישראלי פלסטיני בשבועות האחרונים לכהונתו? פרשנות.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ט בכסלו תשע"ז

ג'ון קרי במהלך נאומו אמש
ג'ון קרי במהלך נאומו אמש
צילום: רויטרס

נאומו הארוך והמפורט של מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ון קרי, אמש (רביעי), המצטרף למה שהתברר כמהלך אמרקני להעברת החלטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון של האו"ם, אינם דבר של מה בכך.

נראה כאילו הממשל היוצא התגייס לעשייה בנושא הישראלי-פלסטיני דווקא בנקודת הזמן הזו, שבה לכאורה היו אמורים לעסוק אנשי הממשל בחפיפות אחרונות, בהתארגנויות למעברי דירה, ושאר זוטות של סיום קדנציה.

בארה"ב, צריך להזכיר, עוזבים למעלה מ-4,000 איש את וושינגטון ביום בו מתחלף ממשל. לא מדובר רק בחברי הקבינט של אובמה. מדובר בכל צמרת הממשל, כולל הפקידות הבכירה.

על מנת להבין מה הסיפור של אובמה וקרי צריך לענות על שאלה עקרונית יותר: למה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמובן הרחב יותר הסכסוך הישראלי ערבי, שהוא לפחות מספרית אחד הסכסוכים הכי פחות מדממים בעולם, מטריד כל כך את ארצות הברית כבר שנים רבות?

בשביל להבין את זה צריך להיזכר בכך שהאובססיה האמריקנית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בעזרת הנוסחה הידועה של "שטחים תמורת שלום" לא התחילה אחרי מלחמת ששת הימים. כבר בראשית שנות ה-50 ניסתה ארצות הברית להוביל מהלך כזה, שעיקרו היה מסירת נתחים נרחבים מאוד מהנגב למצרים וירדן. מי שהכשיל אז את המהלך היה, לא תאמינו, דווקא נאצר. התירוצים של נאצר לא מאוד חשובים, אבל ההערכה היא שבאותו שלב הוא העריך עדיין שניתן יהיה למחוק את ישראל מעל המפה, אז למה לחתום אתה על חוזה שלום?

אז מה הסיפור? העניין הוא די פשוט, למעשה. הקונספציה האמריקנית בכל הנוגע למתרחש במזרח התיכון, החל משנים ספורות אחרי הקמת מדינת ישראל, גורסת כך: אם נפתור את הקונפליקט הישראלי-ערבי - כל יתר בעיותיו של המזרח התיכון תיפתרנה מאליהן. ברגע שהעניין הפעוט הזה יבוא על מקומו בשלום, כל יתר הסכסוכים המדממים מאוד במזרח התיכון, ובתוכם מאבקי ההגמוניה הערביים, המאבק המדמם על הציר סונים-שיעים וכל היתר, יעלמו לפתע כבמטה קסם.

לכן, פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, הוא עניין קריטי כל כך. עבור אובמה, קרי, ועוד רבים ממקבלי ההחלטות בארה"ב בשורה ארוכה של ממשלים, גם בממשלים דמוקרטיים וגם בממשלים רפובליקניים, מדובר בשאלה הרת גורל לגורל המזרח התיכון כולו. לכן מסוגל אדם כמו ג'ון קרי לעסוק בסוגיות חוק ההסדרה ועמונה בשעה שרבבות בני אדם נטבחים בסוריה.

זו כאמור הקונספציה. מה שפחות ברור הוא איך אפילו היום, אחרי האביב הערבי שהפך לחורף הערבי, אחרי התרסקות המשטרים הבעת'יסטים, קריסת מדינות הלאום הערביות וצמיחת מדינת האיסלאם, עדיין מסוגל אדם שפוי להאמין בקונספציה הזו. מדוע מסרבים ראשי הממשל היוצא לראות את תמונת המציאות נכוחה, וממשיכים להיאחז בקונספציות שכבר לפני שנים היה ברור לכל בר דעת שבינן ובין המציאות בשטח אין דבר וחצי דבר.

אפשר להעלות ספקולציות שונות בעניין הזה, ומנגד אפשר לקוות שאולי הממשל הבא, שיכנס לבית הלבן בעוד 3 שבועות, ינפץ יחד עם ניפוץ רבות מהמוסכמות שמלוות את ארה"ב שנות דור גם את הקונספציה הזו.