בבקשה תשתקו. לו יכולתי לבקש בקשה אחת ביום הזה, בשמו של אלאור אזריה, זו הבקשה שהייתי מבקש. שתי מילים ולא יותר.
הייתי מבקש זאת משרי הממשלה, מחברי הכנסת, מפעילי הימין ומפעילי השמאל, מהרמטכ"ל ומאלופי צה"ל, ומכל מי שאלאור אזריה יקר להם ומדינת ישראל וצה"ל יקרים להם. זה הזמן לעצור, לשתוק ולתת לאזריה לפחות את החסד הקטן של ניהול שלב הטיעונים לעונש במשפטו בלי כל רעשי הרקע, בלי המשא הכבד שהוטל על כתפיו מאז אותו יום בו ירה את הירייה הגורלית במחבל בחברון.
לו היה בי את הכוח. לו הייתי יודע איך לעשות זאת, הייתי יוצא לרחוב ומבקש ממאות המפגינים שצבאו אתמול על הקריה וקראו קריאות גנאי נגד בכירי צה"ל: לכו, חיזרו לעיסוקי היום יום שלכם. את אותה הבקשה הייתי מפנה גם למפגינים המתמידים, אנשי הימין ברוך מרזל, מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר וחבריהם. הייתי מסביר להם שהחיבוק שהם מעניקים לאלאור הוא חיבוק דוב. החיבוק משרת אולי את האג'נדה שלהם, אבל באלאור הוא פוגע.
כמובן, אני יודע שזו תקוות שווא, אני יודע שהימים הקרובים יעמדו בסימן אלאור. הרי עוד לא נולד הפוליטיקאי, הפעיל הפוליטי ואפילו הקצין הבכיר שיפספס את ההזדמנות לקבל עוד שורה בעיתון או 20 שניות ברדיו ובטלויזיה, על גבו השחוח של חייל שעשה בחירה שגויה ברגע קריטי.
החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות ברגע הנוכחי לאלאור אזריה הוא להחזיר את הסיפור כולו לפרופורציות. אזריה איננו גיבור ישראל, הוא לא חייל שהפגין אומץ לב יוצא דופן במערכה צבאית עקובה מדם. מנגד, לא מדובר ברוצח בדם קר, במי שהחליט בוקר בהיר אחד בקור רוח לצאת למסע נקם פרטי במחבלים.
מעקב אחרי המשפט מלמד שבסך הכל מדובר בחייל צעיר, חדור מוטיבציה מצד אחד ועמוס בעיות אישיות מצד שני. מדובר בחייל שנקלע ככל הנראה לרגע לא פשוט, וביצע בו מעשה שאסור היה לו לעשות. הוא לא סמל לעוצמתו של צה"ל מצד אחד, אולם אסור שמשפטו יהפוך ממשפט אישי על מעשה שגוי לסמל ומופת למוסריותו של צה"ל. אם מפקדי צה"ל מעוניינים להעביר מסרים לכלל חיילי צה"ל, יתכבדו ויעשו את זה בדרכים אחרות, ויש דרכים אפשריות רבות. לא באמצעות בחירת שעיר לעזאזל ועריכת משפט מתוקשר, שלא לומר משפט ראווה.
קשה להשתחרר מהרושם שאזריה לא קיבל את הזכות המינימלית הזו של שפיטה רק על מעשהו האישי. קשה שלא לחוש את השפעת רוח המפקד הצבאית על בית הדין הצבאי שדן בעניינו של אזריה. אין דרך הגיונית אחרת להסביר את העובדה שהרמטכ"ל בחר להתבטא בעניינו של אזריה פחות מ־48 שעות לפני הכרעת הדין.
הרמטכ"ל צדק בקביעתו שחייל המתגייס לצבא איננו "הילד של כולנו", אלא לוחם המתגייס על מנת להגן על ארצו. אולם בהחלט יש מקום לתהות למה רק במקרה הנוכחי זכינו לשמוע בכיר בצה"ל שמתבטא באופן הזה. לא שמענו קביעות כאלו מצד בכירי צה"ל בזמן הקמפיין של תנועת ארבע אימהות, לא שמענו את אותם דברים בזמן הקמפיין לשחרור גלעד שליט. ודווקא עכשיו בחר הרמטכ"ל איזנקוט להגיד את מה שהוא במובן מסוים מובן מאליו.
הניחו לאלאור. תנו לסנגוריו לנהל את הטיעונים לעונש ואת הערעור. אחרי כן יגיע המקום לדון גם בקריאות, המוצדקות כשלעצמן, לחון אותו.