ערך הניצחון על האויב נדחק מפני ערך העליונות המוסרית
ערך הניצחון על האויב נדחק מפני ערך העליונות המוסריתאיור: יוסי שחר

חשוב להבין את משפט אלאור אזריה בפרספקטיבה רחבה.

המשפט מייצג תהליך ארוך שבו הצבא החליף את אתוס הניצחון על האויב באתוס העליונות המוסרית. אתוס העליונות המוסרית איננו אתוס צבאי. תפקידם של צבאות הוא להכריע את האויב המאיים על מדינתם ואזרחיה, ורק בתוך המסגרת הזאת לקיים נורמות ערכיות. לא זה המקרה שלפנינו.

כדוגמה לכך יש לשים לב לנקודה הבאה: אין חולק על כך שהמ"פ כשל באופן חמור בפיקוד על זירת האירוע בחברון, כישלון שיצר את התנאים לירי של אזריה. אך המ"פ זכה לקידום זמן קצר לאחר האירוע. האחריות על הפלוגה היא של המג"ד, ואם המ"פ כשל, ואם החיילים לא עברו הכנה לאירוע מהסוג הזה, מוטלת עליו אחריות ישירה. אך גם הוא קודם זמן קצר לאחר האירוע.

אם הפיקוד הצבאי היה מתחקר בצורה יסודית את האירוע, מגיע למסקנה כי אזריה פעל באופן לא מוצדק ומעביר את הטיפול למצ"ח, אבל במקביל נוקט פעולות נגד המפקדים שכשלו, אזי היה ברור שהאתוס הצבאי היסודי נשמר, ובמסגרתו מטופלות חריגות מהנהלים - חמורות ככל שיהיו. אבל ברגע שהכשלים הפיקודיים החמורים לא מטופלים, ולהפך - המפקדים זוכים לגיבוי מלא ולקידום, הרי שמדובר באירוע מסוג אחר, אירוע שמסמל החלפת אתוסים.

האתוס החדש לא צמח ברגע. הוא נבנה תחת לחץ של ארגוני שמאל במשך עשרות שנים, מאז האינתיפאדה הראשונה. ארגוני השמאל תבעו שצה"ל יכפיף את האתוס הצבאי הקלאסי לאתוס הפרוגרסיבי של זכויות אדם. עם עלייתו של האקטיביזם המשפטי במחצית הראשונה של שנות התשעים, הפך בג"ץ לגורם הממסדי שביכולתו לכפות את האתוס הזה, וכך עשה. היה זה יצחק רבין המנוח שאמר בשנת 1994, כהצדקה מרכזית להסכם אוסלו הנורא: "המשטרה הפלשתינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". כמי שחווה באינתיפאדה הראשונה ובעת גירוש מחבלי חמאס ללבנון את הלחץ המשולב של ארגוני השמאל ובג"ץ, רבין הודה בפה מלא שבשל הלחץ הזה צה"ל לא יכול לממש את תכליתו הצבאית.

מאז ועד היום, בתהליך ארוך של החלפת דיסקט, אומץ אתוס העליונות המוסרית על ידי הפיקוד הבכיר בצה"ל. אין פלא שבשנה הזאת חווינו את נאומו השערורייתי של סגן הרמטכ"ל בטקס יום השואה, וכמו כן נחשף הציבור לעובדה החמורה שארגוני שמאל נהנים מהשפעה דומיננטית על הכשרת הקצונה בצה"ל. זאת גם הסיבה לכך שבמהלך גל הטרור האיום לפני כשנה אמר הרמטכ"ל איזנקוט: "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים". הציבור הרחב הגיב בכעס על אמירתו של הרמטכ"ל, משום שהוא הבין היטב את המסר: בשיאו של גל טרור רצחני – בראש סדר העדיפויות של הרמטכ"ל נמצא האתוס המוסרי, כאשר תפקיד הצבא להגן על האזרחים מתבצע רק בכפוף אליו.

במשפטו של אזריה מובלעת גם עמדה פוליטית, לפיה עצם השהייה ביו"ש יוצרת מצבים שגורמים לצה"ל להפוך לצבא בלתי מוסרי. כן, אתוס העליונות המוסרית מדכא גם את השאיפה ליישב את חבלי מולדתנו ולהחזיק בהם.

אתוס העליונות המוסרית מעביר את שרביט השליטה בצבא למשפטנים, שהם – על פי אהרון ברק - מומחים לזכויות אדם. על כן, כפי שכתבתי תחילה, הפיקוד באירוע אזריה התעלם לחלוטין מכל היבט צבאי של האירוע והעביר את האחריות לפרשה למערכת המשפטית. הרשעתו של אזריה היא אירוע שיא של השלטת האתוס הזה על הציבור המתקומם.

משפט אזריה איננו משפטו של לוחם מצטיין מרמלה, ממש לא. מדובר באירוע לאומי שחשף בפני הציבור בלי כחל וסרק את שהוא חש שנים רבות: שצה"ל עבר מהפך פנימי דרמטי, ושהמהפך הזה פוגע אנושות בביטחון של ישראל.