זה קרה לפני חודש בערך: ליד הכניסה לתחנת הרכבת בתל אביב עצרה אותי בחורה צעירה ושאלה אם אני יכול להקדיש לה כמה דקות.
"מצטער", אמרתי, "אני ממהר לרכבת".
"יופי", היא אמרה, "בטח שמעת עלינו, נכון?"
היא לא נראתה לי מוכרת בכלל. מצד שני, היחידה שיכולתי לחשוב עליה באותו רגע הייתה הרכבת שעמדה לצאת מהתחנה בלעדיי. רק אז שמתי לב שעל החולצה שלה – של הבחורה, לא של הרכבת – היה כתוב באנגלית "גרינפיס", שזה, בעברית צחה, שלום ירוק. או פיסה ירוקה. או, בקיצור, חתיכת ירוקת.
"שמעתי, אתם עושים דברים נהדרים", אמרתי בזריזות ופניתי לכיוון התחנה.
"אני אשמח לפרט", היא חסמה את דרכי.
"בשמחה הייתי מקשיב", שיקרתי, "אבל כמו שאמרתי, אני צריך להספיק לרכבת".
"עדיף לפספס רכבת אחת מאשר את העולם כולו, נכון?", היא אמרה, ובלי לחכות לאישור פתחה בהרצאה ארוכה אודות הפעילות של גרינפיס שנלחמת באיתני הגלובליזציה והטייקונים שמזהמים את העולם ורק בזכותם, זאת אומרת בזכות גרינפיס, כדור הארץ עדיין לא הושמד, אם כי יש סיכוי טוב שזה יקרה בקרוב.
"יופי", אמרתי לה, "יישר כוחכם".
"חכה", היא אמרה, "לאן אתה הולך?"
"לרכבת", התחננתי, "השארתי את המכונית בבית כדי לתרום להפחתת זיהום האוויר".
היא הסתכלה עליי במבט בלתי מתרשם של "אנחנו מפליגים ברפסודות כדי להציל לווייתנים באוקיינוס השקט ואתה מדבר איתי על רכבת", ופצחה בחד-שיח נלהב לגבי הקשיים העצומים שעומדים בפני גרינפיס ש – במקרה שעדיין לא הבנתי – רק בזכותו התבל עדיין קיימת וחבל שאנשים אדישים כמוני לא מבינים את זה כי בלי גרינפיס כל הקרחונים בקוטב יימסו והים יעלה על גדותיו והארץ תהיה תוהו ובוהו ולא יהיו רכבות ואז אני אצטער שלא הקשבתי אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי כי כדור הארץ ייכחד על ידי הזוהמה או הים או מטאוריט או שטף המילים הבלתי נגמרות שהיא שפכה עליי כמים לים מכסים.
כל הזמן הזה הנהנתי בהבנה, כי אני באמת מעריך אנשים שתורמים מזמנם וממרצם למען מטרות נעלות כמו חסימת כניסות לבתי חרושת ולתחנות רכבת ברחבי תל אביב. אבל תוך כדי הנהונים נמרצים גם הגנבתי מבטים מודאגים לשעון, שבטח יוצר בסין על ידי פועלים שמרוויחים דולר ליום. סין היא מדינה מאוד מזהמת, בטח יותר ממני.
"אני איתכם", אמרתי לה כשהיא עצרה לרגע כדי לנשום מהאוויר המפויח, "מה עוד את רוצה ממני?"
"הוראת קבע", היא אמרה.
אני, איך לומר, לא משתגע על צמד המילים הזה. הוראות אני מקבל בעיקר מאשתי, ובגילי המתקדם נראה לי שכבר מאוחר מדי לחתום קבע. בטח לא לארגון שמטרותיו אולי ירוקות, אבל פעולותיו לא תמיד רכות. חוץ מזה, רציתי לשאול את הפעילה, הם לא יודעים שכסף מזהם את העולם?
לא שאלתי, כי פחדתי שהיא תנאם נאום בלתי נעים על כך שלהפך, הם שומרים את הכסף אצלם כדי שלא יגיע לגורמים מזהמים, וזה בכלל כסף ירוק כי הם מקפידים להמיר אותו לדולרים. במקום זה צעקתי: "היי, תראי! ציפור ירוקה!", ניצלתי את הסחת הדעת הרגעית ורצתי כל עוד נפשי בי אל הרכבת המתנשפת.
אני יודע שעכשיו גרינפיס תרד מנכסיה והסביבה תפשוט את הרגל. זה בגללי, אני מודה, אבל באמת – בגלל זה לקנוס אותי על כל שקית ניילון בסופר?
המשכיל בעת ההיא יפרוש
פרשת החייל היורה. פרשת החיילים שלא ירו. פרשת גטאס. פרשת ביבי-נוני. פרשת המתנות. הסיגרים. העשן. הערפל. הבלבול. הכאב. הזעם. צבע אדום בעוטף עזה. פרשה ביטחונית. פרשה קטנונית. פרשת דרכים. קו פרשת המים.
פרשת השבוע פרשת ויחי. חזק חזק ונתחזק.
הרבנות הייתה קודם
בשבוע שעבר כתבתי שהרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לאחר שהמדינה קבעה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. השבוע גיליתי שההפך הוא הנכון: קודם הרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי, ורק אחר כך נקבע יום זיכרון ממלכתי לשואה.
ותודה לחיה פטרון, שמואל כ"ץ והרב נריה גוטל שהעמידוני על טעותי.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com
*** מבצע בר מצווה ***
החלק המרגש ביותר בבר מצווה הוא, ללא ספק, העלייה לתורה של הנער. רק אתמול הוא עמד בנמיכות קומה מתחת לטלית פרושה בברכת "כל הנערים" בשמחת תורה ובכה כי לקחו לו את שקית הממתקים, והנה הוא עומד באותו מקום וקורא לבדו את הברכות בזמן שאמו ממטירה עליו סוכריות ודמעות ואביו מתפלל שלא יתחלף לו הקול דווקא עכשיו. שיא הבר מצווה הוא הרגע שבו החתן הצעיר מזמר בקול גבוה את ברכת "מ‑ק‑א‑ד‑ש ה‑ש‑ב‑א‑א‑ת", שמסמלת יותר מכול את המעבר מילדות לבגרות, משחרית למוסף ומתפילה לגאולה ולהרינג הקדוש של הקידוש.
לכן, עוד במהלך הקיץ שעבר שאלה אשתי מה קורה עם הטעמים ולמה עדיין לא התחלנו ללמוד.
"הבר מצווה בערב פסח", השבתי, "מה בוער?"
מה שבער היה הטמפרטורות בחוץ, אבל לא לזה היא התכוונה. "החברים שלו כבר יודעים בעל פה חצי פרשה", פירשה האישה.
"מי שקורא בעל פה לא מוציא את הציבור ידי חובה", נימקתי, "וחוץ מזה הוא כבר יודע את הטעמים, לא?"
"לא", התערב הבן, שהמתין בצד כחלק ממארב מתוכנן היטב, "איך אדע אם עוד לא למדנו?"
"התימנים לומדים את הטעמים בגיל שלוש", הוכחתי אותו, "למה אתה לא תימני?"
הוא כחכח משהו בחי"ת בלתי גרונית בעליל. הבנתי שצריך לפעול, אחרת אני יוצא מזה בחי"ת ועי"ן. זאת אומרת בשן ועין.
"אתה רוצה שנשלח אותו למישהו שיכין אותו לקריאה?", הציעה האישה.
"חס וחלילה", התקוממתי. יש בקהילה שלנו מלמדים מצוינים, אבל לימוד משותף של הפרשה הוא מיסודות הקשר בין אב לבנו. מה עוד שבמקרה שלי זה בערך היסוד היחיד שאני יכול לתת לו.
אז פתחנו חומש והתחלנו ללמוד את הטעמים, בבחינת טעמיה חיים זכו. אעדכן.