נמצאים אנו בימים שבין י' בטבת, יום הקדיש הכללי, ובין ה‑27 בינואר, יום השואה הבינלאומי. הקרבה והריחוק התפיסתי בין שני ימים סמליים אלו משקפים את המתחולל בחברה היהודית והישראלית סביב זיכרון השואה.
מיום הקמתו, לפני כשני עשורים, סימן מכון 'שם עולם' תפנית ביחס למשמעות זיכרון השואה ויצר נרטיב אותנטי ועמוק לנושא. המכון ראה דרך החידלון הפיזי שבשואה את המציאות המקבילה שסיפקה הצצה לרוחו ונפשו של העם היהודי. במקום להתייחס אליה כסמל לטרגדיה, השפלה, רדיפה והשמדה, בשילוב הצדקת החזון הציוני בדמותה של מדינת ישראל, מתייחס ומצביע 'שם עולם' על הזהות הרוחנית, הנפשית והערכית היהודית שהתקיימה בתקופת השואה.
במקביל לדרך התבוננות זו של המכון, הבינו באותה עת גם במוסדות ותיקים שיש להתמקד באדם ובפרט אל מול המסה של המספרים והנתונים הכלליים, ולהגיע להאנשה של נרטיב השואה.
שתי מגמות אלו חידדו בפני גורמים אחדים בחברה הישראלית, הנוטים אל ה"פוסט" בתחומי ההיסטוריה היהודית, את הצורך לנסות להשיל מהשואה את ליבת הסיפור כפי שהוצג במכון 'שם עולם'. להשיל דווקא את הזהות היהודית ולהפוך את השואה לסיפור הומניסטי אוניברסלי.
המקום האוניברסלי והפלורליסטי נועד לכאורה להנכיח את סיפור השואה בקרב כל בן אנוש, אך ניתן לומר בוודאות כי הוא מטשטש את העובדה הפשוטה שהשואה היא סיפור יהודי ייחודי. העם היהודי הושמד רק בשל יהדותו, ולכן קורבנות השואה היו כל מי שדמו היה דם יהודי, אף אם לא התקיימו באורחותיו קודים נפשיים ורוחניים יהודיים, שזוקקו במהלך הדורות.
אל מול המודל שמעמיד במרכז את הזהות, הערכים, האמונה והמוסר היהודי, המירה התפיסה ה"פוסטית" והאוניברסלית את היהודי הנרדף, בעיסוק בדמות הרוצח. תפיסה זו הפכה את הרוצח למודל שלילי אמנם, אך ממנו למדים על ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם וכיבוד האחר. 'שם עולם' פועל בכל דרך לעמוד ולשמר את הנרטיב היהודי של דור השואה.
הכותב הוא ראש מכון 'שם עולם', כפר הרא"ה