ח"כ דיכטר בסיור עם דיפלומטים בארמון הנציב
ח"כ דיכטר בסיור עם דיפלומטים בארמון הנציבצילום: דוברות ח"כ דיכטר

יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, אבי דיכטר, מכיר מקרוב את עולם הטרור.

כהונתו בתפקידי ביטחון בכירים, כולל ראש השב"כ, הפגישה אותו באופן יומיומי עם התמודדות מול פיגועים ומחבלים מכל הסוגים.

אחרי הפיגוע הרצחני שאירע השבוע בארמון הנציב, אנחנו מבקשים לשמוע קצת מניסיונו ולנסות להבין כיצד אפשר להתמודד עם טרור הבודדים, ששוב הרים השבוע ראש, אחרי הפסקה של זמן מה.

"אין דבר כזה שפיגוע הוא גזירת גורל ואי אפשר למנוע, או לשבש או לסכל במדרג הזה", פותח ח"כ דיכטר. לדבריו, "בסוף זו תמיד שאלה של איפה אתה מקשה על מפגע. כשאין לך מודיעין מדויק, אתה מקשה על הסביבה שבה הוא נמצא וממנה הוא צפוי לצאת, ולא משנה אם זו סביבת מגורים, עבודה או לימודים. כשאין לך מידע ממוקד אתה יוצר דרגת קושי על איזור שיש בו הרבה אנשים – וזה הנושא המרכזי שאנחנו מדברים עליו בירושלים".

דיכטר מחדד את הדברים. "אם ניקח את ארמון הנציב כדוגמא, אנחנו שואלים את עצמנו איך מתמודדים עם העובדה שבירושלים יש כמעט 310 אלף פלסטינים שמסתובבים עם רכבים בעלי לוחית צהובה בכל מקום, עובדים בכל מקום ונושאים תעודת זהות כחולה – ואף על פי כן החשיבה שלהם היא פלסטינית. ההזדהות הלאומית שלהם היא פלסטינית והם חיים בתוכנו. זו אחת הבעיות הכי קשות".

המחבל היה שונה מפרופיל הבודדים שביצעו פיגועים בשנה האחרונה.

"נכון, אנחנו תמיד מנסים לשרטט פרופיל של מחבל, אבל מי שביצע את הפיגוע השבוע לא תואם לפרופיל. הוא מבוגר יחסית, בן 28. המחבלים שראינו השנה מגיעים עם סכין וכלים אחרים, היו צעירים משמעותית. תמיד יש את החריגים. השאלה היא איך מתמודדים איתם? איך יוצרים מצב שמי שיוצא מג'בל מוכאבר ומתחכך עם אוכלוסייה יהודית, תהיה עין בוחנת שרואה אותו כשהוא נכנס לירושלים".

מה הדרך הנכונה לייצר הרתעה מול פיגועים כאלה?

"אני למדתי מניסיוני שהעונש המרתיע ביותר הוא לא כלא, אלא מה שמטריף את משפחות המחבלים זה גירוש – אובדן הזכאות לחיות בתחומי מדינת ישראל. במקרים שזה עובר את הרף המשפטי – זה מה שיש לעשות. לא בכדי נושא הגירוש מטריף את דעתם של הפלשתינים. לצערי, מבחינה משפטית המקרים שאנחנו יכולים לעשות את זה מצומצמים מאוד, אבל כל מקרה כזה ההשפעה שלו משמעותית מאוד".

במהלך השבוע עלו לא אחת טענות שהכרעת הדין במשפטו של החייל אלאור אזריה השפיעה על פעילות החיילים שהיו בזירת הפיגוע. דיכטר מבטל את הטענות. "כאחד שהיה בלא מעט אירועים – כשאתה רואה את המחבל והוא חמוש ואתה מבין שזה או שאתה יורה או שהמחבל ממשיך להרוג אנשים, אני לא מכיר לוחם, יותר או פחות מיומן, שיכול לעצור אירוע ולא עוצר. אתה לא חושב ברגע הזה על אפקט אזריה, על המשפחה שלך או על עם ישראל. בשניות האלה אתה חושב איך לעזאזל עוצרים את המפגע הזה – וזה מה שקרה בארמון הנציב. מי שסבור שחייל לוקח בצקלונו את כל אפקט אזריה, טועה. מחפשים את הקשר יותר משהוא קיים".

אם כבר עסקנו בפרשת אזריה, איך היא צריכה להסתיים לדעתך?

"הסיפור הזה נמשך במכפלות כפולות ומכופלות של זמן, הרבה יותר משאירוע כזה היה צריך להימשך. הסיבה לכך היא לא רק בית המשפט, אלא שהתהליך הזה זוהם מתחילתו על ידי מעורבות של אנשים רבים, כולל פוליטיקאים בכירים לצערי. היה צריך להיות ברור ששורת הדין נקבעת בבית המשפט ואף אחד אחר לא יכול להחליט, עם כל הכבוד לכולנו".

"מרגע שניתנה הכרעת הדין, עמדתי היא, ורבים חושבים כמוני, שכשמגיעים למידת הרחמים יש גם לנו מה לומר ויש גם לנו רצון להשפיע. אני מקווה שרגע אחרי שיקבל את גזר הדין, או שילכו להמתקת עונש או לחנינה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלאור אזריה הואשם בבית משפט בירי בלתי מוצדק. אבל חשוב לזכור כל הזמן שזה היה לעבר מחבל – לא לעבר חף מפשע או מטרה שהוא בחר בה. הוא ירה לעבר מחבל".

לראות את ירושלים בעיניים

דיכטר מוביל כבר זמן מה משלחות של דיפלומטים מחו"ל ומנסה להסביר להם את האבסורד בדרישה שישראל תחזור לקווי 67'. בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני הפיגוע, הוא סייר בשכונת ארמון הנציב יחד עם נציגים מהפרלמנט האירופי.

"מבט מהשטח שווה אלף תמונות", הוא מסביר. "הסיבה שאני לוקח אותם לשם היא כדי להסביר להם את האבסורד שבדרישות לחזור בירושלים לקווי 67'. אני מעמיד אותם בנקודה מושלמת להבין את הבעיה. אני מראה להם את קו 67' מהר הצופים לכיוון הגבעה הצרפתית ומשם לאורך כל הרכס – עיריית ירושלים ועד לארמון הנציב – הגבול המערבי. אתה מראה להם את החומה הביטחונית שמושכת לכיוון אבו דיס ומערבית להר חומה – הגבול המזרחי. ואתה מסביר להם איפה גרים באמצע יהודים ואיפה ערבים. ואז אתה מציב להם את השאלה: 'אתם באמת חושבים שמישהו יוכל לעסוק בנסיגה לקווי 67' בישראל? תסתכלו על הר הבית, הכותל המערבי, הרובע היהודי והשכונות שמחוץ לקווים'".

לדבריו, "יש היום כמעט 260 אלף ישראלים מחוץ לקווי 67' בירושלים, ובתוך קווי 67' יש 240 אלף. כל בר דעת מבין שירושלים לא תתפתח בתוך הקו הזה אלא בעיקר מחוצה לו, היכן שאפשר לבנות. אז חבל בכלל לעסוק בנושא הזה. זה אות מתה שתישאר מתה על כל נייר רשמי, גם אם יהיה כתוב למעלה כל לוגו של גוף בינלאומי. במבט אחד אפשר להבין את מה שהם מגדירים בעיה ואנחנו מגדירים מציאות".

אילו תגובות אתה מקבל?

"התגובה של כולם, בכל שפה, היא 'וואו. זה שונה מכל מה שהכרנו. לא הבנו את המציאות כך'. ואז הם שולפים מצלמות וניידים ומצלמים כדי להסביר בבית שלהם. הייתי מגדיר את התגובה במילה אחת: תדהמה. גם ישראלים ואפילו ירושלמים שאני מראה להם את זה, עוברים את אותה חוויה".

בין פריז לוושינגטון

לא אלאה אתכם בכל פרשת נתניהו-מוזס, שהיא עניין למשפטנים בעיקר ולא לעוסקים במערכת המדינית. פוליטית, אגב, מעריכים בליכוד וגם בסביבתו של ראש הממשלה שכל החקירות הללו בסופו של דבר רק יחזקו את נתניהו. הסקרים אולי לא מבטאים את זה, אבל מי כמו נתניהו יודע שסקרים לא תמיד משקפים את המציאות.

לחלק לא מבוטל מהציבור בישראל, נראות הפרשות האחרונות כמסע רדיפה מתמשך. אין ספק שהמילה האחרונה לא נאמרה, ועד שלא ימוצו החקירות קשה יהיה להתייחס להשפעתן. אבל יש ישראלים שזה לא מעניין אותם. אליהם נתניהו מכוון את מסריו בימים אלה.

אבל בעוד הראש בפרשת מוזס, עין אחת צופה לעבר ארצות הברית והשנייה לצרפת. בפריז תתכנס הוועידה שמעוניינת לקדם את השלום בין ישראל לפלשתינים, כשירושלים לא שולחת נציגות באופן מופגן. האמריקנים, להכעיס, שולחים את מזכיר המדינה קרי, ימים ספורים לפני שהוא מסיים את תפקידו.

החלטות שיוחלטו בצרפת עלולות להשפיע גם על הדיון שיתקיים עוד לפני תום כהונתו של אובמה, במועצת הביטחון של האו"ם. המערכת המדינית מרוכזת בקרב הבלימה הזה.

התמרון לא קל. אין ספק שגם ראש הממשלה הוא בשר ודם, והוא לא חסין מההתמודדות עם החקירות שנמשכו גם השבוע. נתניהו מסיים את השבוע הזה עם שלוש גזרות שעליהן צריך להשגיח. אחת מהן תסתיים עם תום הוועידה בפריז, השנייה – לפחות כך הוא מקווה – אחרי החילופין בין אובמה וטראמפ.

גיזרת החקירות, סופה מי ישורנו. בשורה התחתונה נראה שראש הממשלה בחר בקו התקיף והבלתי מתנצל ומתפשר. אם זה ישתלם או לא, נדע כולנו רק בהמשך.

הגבולות של חוק השקיות

הנה דוגמה שמביאים בימים האחרונים כצורך להחלת החוק הישראלי ביו"ש, אשר מנציחה את החלמאות במערכת החקיקה. בימים האחרונים פנה הפורום המשפטי למען ארץ ישראל למשרד לאיכות הסביבה בנושא לא חשוב מדי לכאורה, חוק השקיות. אותו חוק שבעטיו גובים מאיתנו 10 אגורות בעבור כל שקית.

נחי אייל, מנכ"ל הפורום, כתב לראשי המשרד כי "הואיל וחוק זה לא הוחל בצו אלוף ואף אינו מהווה חלק מן המשפט העות'מאני והירדני החלים בשטחי יהודה ושומרון, אין חוק זה חל בשטחים אלו ובשל כך אין חבים סניפי הרשתות בשטחי יהודה ושומרון בהיטל זה. בנוסף לכך, הואיל וקרן שמירת הניקיון היא קרן סטטוטורית המוסדרת בחוק, לא ניתן להעביר לקרן זו כספים בצורה וולונטרית ואשר אינה מן הסיבות המנויות בחוק״.

בקיצור, התחכמות משפטית לעילא ולעילא. המשרד לאיכות הסביבה נאלץ להסכים עם הפורום ועם טענתו של אייל. "חוק השקיות לא עבר את ההתאמות הנדרשות לאזורי ההתיישבות הישראלית באיו"ש ולא נחתם צו אלוף להחלתו שם", נענה אייל בתשובה רשמית מהמשרד לאיכות הסביבה. "אי לכך, חובות החוק אינן חלות על הקמעונאים הגדולים באזור זה. המשרד פועל במסגרת תוכנית העבודה של היועץ המשפטי במנהל האזרחי. למשרד חוקים סביבתיים נוספים שאותם יש להחיל באזורי ההתיישבות הישראלית באיו"ש, והוא יפעל לשם כך ככל שביכולתו, במסגרת מרחב הפעולה המוכתב לו".

מתברר, אם כן, שגם חוקים סביבתיים רבים שחלים בתוך הקו הירוק, אינם נוגעים כרגע כלל למי שחי מעבר לקו הירוק.

בינתיים נקווה שהמדינה כן תאכוף את העובדה שחוק השקיות אינו חל ביהודה ושומרון ולא תאפשר לקמעונאים הגדולים לגבות כסף על השקיות, כי מה לעשות, זה פשוט לא חוקי.

לתגובות:

[email protected]