1
האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, ראש הממשלה נתניהו, והאיש החזק בתקשורת הישראלית, מו"ל 'ידיעות אחרונות' ארנון (נוני) מוזס, מצויים בעיצומו של מאבק ציבורי ומשפטי על חפותם ויושרתם.
השניים נתונים בחקירה בעקבות חשיפת ההקלטה שתיעדה את העסקה המפוקפקת שהם ניסו לכאורה לרקום. במקביל לכך, העיתון 'ידיעות אחרונות' מנהל בימים האחרונים קרב מאסף על יוקרתו המקצועית ועל אמינותו.
ההדלפות לתקשורת מדברות על ניסיון שנעשה להגיע להסכם בין השניים, ולפיו מוזס ישנה את הקו הביקורתי הקשה שנוקט עיתונו כלפי נתניהו, ובתמורה יביא נתניהו לצמצום התחרות הקשה שממנה סובל 'ידיעות אחרונות' מצד העיתון 'ישראל היום'. על פי ציטוט מתוך שיחתם שהודלף לכתב חדשות ערוץ 2 גיא פלג, מוזס הבטיח לנתניהו שאם ראש הממשלה ידאג לחקיקה נגד 'ישראל היום', "אני אעשה כל מה שאני יכול שתהיה פה (בלשכת ראש הממשלה, ע"ש) כמה זמן שתרצה".
נשאיר לגורמי החקירה והמשפט את הבירור העובדתי האם אכן נרקמה עסקה כזאת, ואת ההכרעה המשפטית האם מדובר בהצעת שוחד. נעסוק כאן בהיבט התקשורתי של החקירה – שמטילה צל כבד על אמינותם של שני העיתונים הגדולים והנפוצים בישראל.
2
לגבי 'ידיעות אחרונות', העסקה הזאת מציגה את העיתון כמי שהקו הפוליטי-מדיני שלו נתון לשינוי על פי הוראותיו של המו"ל, בהתאם לאינטרסים המשתנים שלו. כתבי ועורכי 'ידיעות אחרונות' מן הסתם רואים את עצמם כעיתונאים מקצועיים שעושים עבודה אובייקטיבית ונטולת פניות. אבל המו"ל והמעסיק שלהם מתייחס אליהם כחומר ביד היוצר, ומציג את עצמו כמי שמסוגל לשנות את הקו המערכתי שלהם מן הקצה אל הקצה.
באשר ל'ישראל היום' - העיתון הנפוץ ביותר בישראל כיום נחשב מיום היווסדו כמוטה לטובת נתניהו. דעה רווחת גורסת שבעליו, איל ההון האמריקני שלדון אדלסון, הקים אותו מלכתחילה מתוך מטרה לסייע לראש הממשלה - שאדלסון מקורב אליו אישית וגם קרוב אליו בהשקפת עולמו. אולם על פי ההדלפות מתוך פגישת נתניהו-מוזס עולה לכאורה שנתניהו לא רק נתמך אידיאולוגית ופוליטית על ידי העיתון, אלא גם שולט בהחלטות בעליו ויכול לגרום לו לצמצם את פעילות העיתון בהתאם להסכמים שמגבש ראש הממשלה.
3
במסגרת מלחמת המאסף על אמינותם, אנשי 'ידיעות אחרונות' משתדלים בימים האחרונים לדווח על החשדות נגד המו"ל שלהם בלי לטאטא דברים מתחת לשטיח. הדיווחים אודות החקירה וההדלפות ממנה מתפרסמות בעיתון בהרחבה ובהבלטה, יחד עם הדאגה לתת מקום גם לגרסת בעל הבית מפי פרקליטיו.
בכיר הכותבים בעיתון, נחום ברנע, התגייס כדי להזים את הרושם שעולה מן העסקה המפוקפקת ולהגן על היושרה המקצועית שלו ושל עמיתיו בעיתון. "מו"ל לא יכול להבטיח לסרס את הכותבים בעיתונו – זה לא יקרה, לא בחיים האמיתיים", כותב ברנע. "הוא גם לא יכול להבטיח שידאג להשאיר את נתניהו בלשכתו". ברנע מעיד על עצמו שבמשך 28 שנות עבודתו ב'ידיעות' מוזס מעולם לא חיווה דעה באוזניו על כתיבתו, "לא ביקש להוריד ולא הציע להוסיף". למיטב ידיעתו של ברנע, כך נהג מוזס גם כלפי עמיתיו העיתונאים.
אם להאמין לדברי דברי ברנע, מוזס כלל אינו מתערב בעבודתם של העיתונאים שעובדים אצלו. אם 'ידיעות אחרונות' נוקט כבר עשרות שנים קו שמאלני - זו לא החלטה של מוזס. אם בשנים האחרונות העיתון נוקט קו בוטה במיוחד נגד נתניהו אישית ובעד מתחריו – זו החלטה עצמאית של עיתונאים שלא הוכתבה מלמעלה. וכאשר מוזס מבטיח לנתניהו שהעיתון בבעלותו יהפוך מאויב לאוהב, ההבטחה הזאת נרשמת על הקרח, מכיוון שמוזס כאמור כלל אינו מתערב ובטח אינו שולט בעבודתם של אנשיו.
אגב, אפשר בדרך דומה לסנגר גם על עצמאותם המקצועית של עיתונאי 'ישראל היום'. אפשר לטעון שכאשר נתניהו התבקש על ידי מוזס לצמצם את פעילות העיתון המתחרה, בעצם הוזמנה מראש הממשלה סחורה שהוא לא מסוגל לספק. מה שמזכיר לי סיפור משעשע ששמעתי פעם ממו"ל של עיתון שבו עבדתי. שני אנשי עסקים נפגשו, נשאו ונתנו, לחצו ידיים וביצעו עסקה. בתום הפגישה שאל עוזרו של אחד מהם את הבוס: הרי שנינו יודעים שהוא מכר לך קרקע שאינה שלו ואתה שילמת לו בצ'ק ללא כיסוי, אז בשביל מה היית צריך את זה? השיב לו הבוס: נכון, אבל העט היוקרתי שלו שבו כתבתי את הצ'ק נשאר אצלי. יש מי שטוענים שהקלטה מפלילה של מוזס שמנסה לסחוט אותו היא העט שנתניהו קיווה להשאיר אצלו. בסופו של דבר ייתכן שבעט הזה ייכתב כתב אישום נגד שניהם.
4
למרבה הצער, נראה שהתמונה המקצועית שמציג ברנע אינה מדויקת בלשון המעטה. אפשר אולי לקבל את עדותו לגבי עצמו. כבכיר הכותבים בעיתון, ייתכן שהוא זוכה לאוטונומיה מוחלטת בכתיבתו. לגבי כותבים אחרים, בכירים פחות, המו"ל מוזס יכול די בקלות להשפיע על עמדתם, אם ישירות ואם באמצעות שליחיו – בעלי התפקידים הבכירים שהוא ממנה במערכת העיתון. רק תמימים יאמינו שההתקפה הבוטה והשיטתית של 'ידיעות אחרונות' על נתניהו בשנים האחרונות קשורה אך ורק לפגמים אובייקטיביים שנמצאו בתפקודו ובטוהר מידותיו של ראש הממשלה, ואין לה שום קשר לתחרות הקשה של 'ידיעות' עם 'ישראל היום' שבעליו מקורב לנתניהו. עובדי 'ידיעות' פעלו באופן שיטתי בשירות המתקפה הזאת, אם בהוראה ישירה מפי הבוס ואם מתוך הכוונה של עורכי העיתון המיישרים קו עם רצונו.
וכשברנע מסיים לגונן על עצמו ועל עמיתיו הוא מגיע לעיקר – התקפה על העיתון המתחרה. לגבי בעל הבית שלו, ברנע טען שאם מוזס הבטיח להפוך את הקו של עיתונו לאוהד כלפי נתניהו, זו הייתה הבטחת שווא. אך כאשר נתניהו מבטיח בשם 'ישראל היום', קובע ברנע, "הוא מודה, הלכה למעשה, שמדובר בנכס שהוא שולט בו". מדוע בעצם? אם לטענת ברנע מוזס מכר קרקע שאינה שלו, מדוע לא ייתכן שנתניהו שילם בצ'ק ללא כיסוי? אולי אין לנתניהו שום יכולת לצמצם את פעילות 'ישראל היום', וכמו שמוזס פטפט כך גם הוא סתם פטפט?
5
יש סיבה לכאורה לחוש חמלה כלפי נוני מוזס, הצד הפחות חזק בקרב הענקים של העיתונות הישראלית. בשנים האחרונות הוא מנהל קרב מאסף נואש שמתקיים בתנאים לא הוגנים. משפחת מוזס בנתה בעשר אצבעות את האימפריה העיתונאית של 'ידיעות אחרונות'. במשך שנים היא שלטה ללא מצרים בשוק התקשורת המודפסת בישראל. אבל איזה סיכוי יש למוזס מול הכסף הגדול של אדלסון, שנחשב ליהודי העשיר בעולם והונו נאמד ביותר מ‑30 מיליארד דולר? בעוד מוזס ואנשיו צריכים להתנהל בכפוף לאיזשהו מאזן של רווח והפסד, עיתונו של אדלסון יכול להרשות לעצמו לחלק חינם מאות אלפי גיליונות בכל יום. על פי פרסומים שיצאו לאחרונה, 'ישראל היום' הפסיד בשבע השנים האחרונות יותר מ‑700 מיליון (!) שקלים. אבל את הון עשרות המיליארדים של אדלסון זה לא מתחיל לגרד. למען המטרה של הבסת מתחרהו הגדול, הוא יכול להרשות לעצמו להפסיד כהנה וכהנה.
הטענה לתחרות לא הוגנת הייתה גם ההצדקה לניסיון הפרלמנטרי להרוג את 'ישראל היום' באמצעות חקיקה, צעד שגרם לנתניהו לפזר את ממשלתו הקודמת וללכת לבחירות. אבל צריך להזכיר שמה שאדלסון עושה היום למוזס לא שונה בהרבה ממה שמוזס עשה בעבר לאחרים.
במשך שנים היה 'ידיעות אחרונות' מונופול מפלצתי בשוק התקשורת המודפסת שדרס כל ניסיון לתחרות. במשך שנים ניצל מוזס את כוחו הכלכלי כדי לשלוט גם בשוק הדעות, ולמנוע ייצוג ראוי לדעות המחנה הלאומי ברשת התקשורת שלו. הוא ודומיו, שהדירו את הימין מכל כלי התקשורת הגדולים בארץ, הביאו לכך ששלדון אדלסון נקרא לדגל כדי לאזן את התמונה ולשבור את המונופול התקשורתי של השמאל. כל זה לא היה קורה אלמלא ההשתלטות החזירית של השמאל על כל כלי התקשורת הגדולים בישראל והסירוב העיקש, למרות כל המחאות, לתת מקום ראוי לדעתם של רוב אזרחי ישראל. אגב, בשוק הטלוויזיה והרדיו ההשתלטות החזירית הזאת נמשכת עד היום, כולל בשידור הציבורי.
על החטא הזה מוזס משלם בשנים האחרונות מחיר כלכלי כבד. המונופול שלו נשבר, העיתון שלו הוא כבר לא "העיתון של המדינה", ומהצעתו הנואשת לנתניהו נראה שהוא מוכן אפילו לבצע תפנית אידיאולוגית כדי לשרוד כלכלית. המחיר עלול להתברר ככבד עוד יותר אם פרשת העסקה המפוקפקת בין השלטון לעיתון תבשיל לכדי כתב אישום.
לתגובות: [email protected]