תכינו את הפופקורן
תכינו את הפופקורןצילום: משה שי. פלאש 90

מעבר לפינה מתקרב חודש שבט ובו מתקיימת כמדי שנה, זו השנה העשרים, תחרות הסרטים של בוגרי מגמות התקשורת בחינוך הדתי, זו השנה העשירית בה מוענק למקומות הראשונים פרס על שמו של אדיר זיק ז"ל. באתר ערוץ 7 עלו הסרטים לצפיית הקהל הרחב וחוות דעתו.

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחסת רויטל שטרן, המפקחת הארצית בנושא תקשורת בתיכונים הדתיים, לתחרות ולתנובות היצירתיות של בני הנוער בשנה זו.

לדבריה יבול היצירות השנה קטן מעט משנים קודמות ולהערכתה הסיבה לכך היא הקושי של תלמידים להפיק כיום סרט במסגרת הבית ספרית שכן מדובר במשימה תובענית ולא פשוטה בעוד "למידה נתפסת כמשהו שמעבירים אותו, והמורים טוענים שהתהליך נעשה קשה משנה לשנה". עם זאת היא מציינת כי באשר לתכנים, במקום בו נעשתה עבודה ממושכת, עמוקה ואמיתית הרי שגם התוצר הוא בוגר וראוי יותר.

על תכני הסרטים של בוגרי החמ"ד השנה, מספרת שטרן: "נושא הטרדות עומד בראש סדר היום לאחרונה לצערינו הרב, אנחנו מקבלים כבר הרבה שנים מכמה ישיבות תוצרים שיש בהם שיח עם מה שקורה בבית המדרש שלהם. אפנה את תשומת ליבכם לסרט 'בנוגע אלינו' שנעשה בישיבת נווה שמואל, על המחויבות לבית והלכה או חוויה. זה שיח מפתיע של תלמידים שמביאים אותו בצורה כזו אל המסך.

''באופן כללי הסוגיות הן יותר כלליות. הנוער חשוף למה שקורה בעולם, כמו בסרט 'הפליט' שמתייחס למה שקורה היום בסוריה. אם היינו חושבים שנוער לא יעסוק בכך אז הנה, זה קורה". כמו כן, מספרת שטרן על סרטים הנוגעים לקשרים בין אנשים ובין בני זוג, אחד מהם הוא סרט חזק על קשר בין פצוע מלחמה למשפחתו, האם לחיות? למה לחיות? למה שהאישה תישאר אתו? "בבגרות שלא ראיתי אצל בני נוער עד היום. עד היום לא נשאלו השאלות הללו".

"יש התבגרות בעשייה ובדילמות שהנוער מעלה", מסכמת שטרן.

באשר לשאלת המאזן בין סרטים דוקומנטאריים לעלילתיים במגמות הקולנוע של תיכוני החמ"ד, אומרת שטרן כי גם הסרטים הדוקומנטאריים מספרים סיפור ואינם ראיון על ספה, כהגדרתה, וזאת במודע ועל פי הנחיה "לעשות סרט ולא כתבה".

להערכתה השינוי באופיים של הסרטים שמספרים סיפור נובע מכך שבמוסדות החמ"ד יש יותר מגמות קולנוע מאשר מגמות תקשורת והתוצאה היא שבני הנוער לומדים את שפת הקולנוע ויודעים לספר בה סיפור.

ומה באשר להוצאות הכלכליות הכרוכות בהפקתו של סרט. שטרן מציינת כי הפקה שכזו מצריכה בעיקר השקעה כלכלית מצידם של בתי הספר שאמור להשקיע בציוד, בשימורו ועדכונו וכיוצא באלה, ולמעשה "זה עקב האכילס של המגמות", התלמיד עצמו כמעט ואינו נצרך להשקיע מכספו והוא "אמור להיות עטוף בציוד של בית הספר, השחקנים הם קרובי משפחה או מתנדבים, ההורים נותנים מענה של אוכל לימי הצילום ולפעמים מתקבל סיוע במימון הנסיעות. ההשקעה היא שעות חשיבה ותכנון".

לדברי שטרן גם אם לא מדובר ברבים הרי שישנם גם בוגרי אותן מגמות קולנוע שהפכו לאנשי התעשייה ברבות השנים. "בכנס ה-18 אספנו בוגרים שעושים זאת, כמו אסי צובל ואחרים, יש עוד כמה שמות של תסריטאים ועובדים בחו"ל שלא מוכרים. לא בעשרות. מדובר ביחס של כל תלמיד כמו בכל מגמה, אולי קצת פחות כי זה נתפס כמקצוע שאין בו פרנסה, אבל יש "משוגעים לדבר" ויש ברוכי כישרונות שזיהינו אותם כבר בשלב העשייה והם יוצרים היום באופן יפה מאוד, ויש כאלה שהפכו למורים".

על ההבדלים בין יצירות בוגרי החמ"ד ליצירותיהם של תיכוניסטים במוסדות כלליים ועל החשש ממגבלות שנוצרות על ידי העולם הרוחני תורני הלכתי, היא אומרת כי "תפיסת העולם היא שמגבילה ולא ההלכה מגבילה. אצלנו מגמות האמנות נדחקות הצידה, הם סוג של עיר מקלט או מקום של שרופים לעניין בעוד הלב הוא יהדות. בבתי הספר החילוניים אמנות היא דת, ויש לה מקום מאוד מרכזי בבתי הספר. אני פוגשת בתי ספר שזו המגמה המרכזית בהם, יש שם השקעה עצומה מורים מהאקדמיה ושיח אחר. זה מה שמשאיר את הנושא בצל ולא ההלכה. דווקא ההלכה הופכת את היצירה לפחות בוטה ויותר מעודנת, עושה אותו למשהו אחר אבל לא פחות טוב. מה שעושה אותה פחות זו המודעות לחשיבות תחומי האמנות והיצירה בתוך המוסדות שלנו".

באשר לקביעתה אודות הרמה הנמוכה יחסית של סרטי החמ"ד לעומת המוסדות הכלליים מציינת שטרן כי "בסרטים העלילתיים זה נכון, ובסרטים הדוקומנטארים לאו דווקא. יצירת סרט עלילתי דורשת צפייה בהמון סרטים, להיות חיות סינמטק, ולהתעסק בשפה ובפרקטיקה, ובבתי הספר הדתיים אין זמן ואין די "מורעלים", אבל הסרט הדוקומנטארי מצליח גם בבמות אחרות, לפחות כמו בסקטור הכללי".

על השאלה אם יש כישרונות שזוהו והבליחו מהחמ"ד לתעשייה הכללית, משיבה שטרן ואומרת כי גם במוסדות הכלליים איש אינו מבליח לעולם כבר בכיתה י"ב, "אלא אם כן הוא מקושר למורים באוניברסיטת תל אביב". עם זאת "סרטים דוקומנטאריים של החמ"ד זכו בפרסים בכל הבמות".

עוד נשאלה שטרן על הבחירה של יוצרים מתיכוני החמ"ד "לגרד" את ההלכה בסרטיהם ולהתקרב לגבולות, עובדה שהצריכה גם את מערכת ערוץ 7 להוסיף אזהרה לפיה לא כל הסרטים עומדים בגדרי ההלכה המקובלים.

לדבריה המענה לכך נתון בעולמם של התלמידים עצמם, "היכנס לבתי הספר של החמ"ד ותראה למה זה קורה, שאל את התלמידים מה הם רואים, למה הם חשופים, במה הם לבושים ואיך הם נראים ותבין.

''הקולנוע הוא ייצוג של סך התלמידים שלנו. אני מתפלאת שעדיין נשמרים גדרים. אני יכולה לספר שלתחרות יש גדרים, והשנה הגיע סרט שהוועדה חשבה שהוא ראוי, אבל היה בו חיבוק. שאלנו את המורה והתלמידים אם אלו קרובים והתשובה הייתה שלא, והחלטנו על פי הקריטריונים שלנו שהדבר בעייתי, ומכיוון שהחיבוק אינו משרת את נושא הסרט ואם יורידו את החיבוק הם ישתתפו, והם הורידו את הסצנה.

''זה לא עניין חינוכי אלא עניין של קריטריונים של התחרות. אנחנו שמים על המסך משהו שמייצג את החינוך הדתי, אבל בתוך בית הספר המנהל הוא המוביל את הקו החינוכי, ולשם אני לא נכנסת".